כשאת מכניסה אותו לחייך

כשאת מכניסה אותו לחייך,
כשאת מעניקה לו את הפתח לשם,
את לא יודעת מראש איך זה ייגמר.
את לוקחת סיכון, ואת הולכת על זה.

את מרגישה בטוחה בעצמך כאילו את עשויה פלדה,
חזקה מספיק כדי לספוג כל ניסיון לשבירת לבבות.
אומרת לעצמך -"מה שיהיה יהיה", כי כרגע- הוא עדיין "סתם אחד".

אז את נותנת צ'אנס, למה לא בעצם?
על הנייר הא נראה לך בסדר גמור, לא הנסיך על הסוס הלבן שעליו חלמת כשהיית ילדה אבל הוא נשמע לך סבבה, כזה עם ערכים, ויש משהו במבט שלו, שבאיזשהו מקום נותן לך תחושה שהוא לא יכול לפגוע בזבוב. אפילו כשעדיין לא ראיתם אחד את השנייה פנים מול פנים.

וראו איזה יופי, יש לכם על מה לדבר. והשתיקות המביכות שיש בהתחלה מראות על כך ששניכם קצת לחוצים ותו לא.

אז כשאת מכניסה אותו לחייך, גם באופן בלתי מודע,
יש עוד סעיפים בחוזה שכתובים ממש בקטן- ואת כמובן, מתעלמת מהם.

את לא באמת מבינה לגמרי שכשאת עושה את זה, את נותנת לו כרטיס כניסה למחשבות שלך.
עם הכרטיס כניסה, גם מגיע דיסק און קי, כדי שתוכלי לצרוב אותו בכל הזיכרונות שלך.
את הנשיקה הראשונה שלכם, את הפעם הראשונה שהוא קרה לך "החברה שלי", וגם את הפעם ההיא שהוא הבטיח לך שאין לך ממה לפחד להיפגע. כי זה לא יקרה.

באותו הרגע שאת שומרת אותו באנשי הקשר שלך, את לא באמת יודעת שאת גם שומרת לו מקום אצלך בלב, שם הוא יתנחל בלי לדפוק לך חשבון.

כשאת מכניסה אותו לחייך,
אף אחד לא אומר לך אם עד כמה חודשים את תהיי הבחורה הכי מאושרת בעולם,
או אם תאלצי לאסוף לבד את השברים שהוא הותיר אצלך אחרי שהלך.

את מכניסה אותו לחיים שלך ואף אחד לא טורח להבטיח שהוא יישאר שם.

זה תמיד אותו הימור
וזה… ההימור הכי מסוכן.