כשאתה שם ואני כאן

הרגשת חוסר האונים שמתפשטת בתוכי מלקה אותי ולא מרפה.
בכי חסר מעצורים בלי יכולת להפסיק.

אתה אומר שהכל בסדר, שלא קרה כלום.
אבל בטוחה שהיית מרגיש אותו דבר אם המצב היה הפוך.

הקשר שלנו לא שגרתי.
לא בגלל שהוא התחיל קצת מוזר – היכרות בדייט לא שלנו בכלל.
וגם לא בגלל שבפעם השניה שנפגשנו הקפצתי בחורה אליך הביתה.
יש לנו אהבה מטורפת, תקשורת מדהימה והרבה הבנה הדדית.
ובכל זאת, כשאני מספרת עליך השאלה הכי נפוצה היא "וואו, איך את מסוגלת?"

כן, הקשר שלנו לא שגרתי.
לא שגרתי שאני כאן, ואתה שם.

נתקלתי בלא מעט אמירות לאורך הזמן שאנחנו יחד.
מבטים לא מאמינים, מזלזלים אפילו.
אבל אני יודעת שהכל יהיה שווה בסוף.
"כי מה זה שנתיים לעומת כל החיים?"

ועכשיו כשאנחנו עומדים לפני המשוכה האחרונה ומנסים להבין מה הלאה
החברים מסביב והמשפחה כבר מבינים שיש כאן משהו מיוחד.
ואפילו מנסים לייעץ ולעזור בהחלטות החשובות.

אבל בפעם הבאה שמישהו ייעץ לי "לתת" לך להישאר שם עוד קצת
אני אספר לו על הערב הזה.
על הדמעות שממאנות להיפסק.
על החוסר אונים והרגשת התסכול.
שאתה שם.
ואני כאן.

שאתה צריך אותי.
ואני לא יכולה לעשות שום דבר.

תחזור כבר.