כרגיל, היא נפגעה ממנו

"תתרחק" היא מסננת אליו אפילו מבלי להרים את מבטה, הראש שלה תמון בברכיה והיא עדיין יודעת שהוא שם.
"אני לא רוצה לפגוע בך" הוא מתחנן, מבקש שתסלח לו.
"אז למה עשית את זה?!" היא צועקת ומרימה את מבטה, כן, היא בהחלט בכתה כל היום, יש לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים והן עצמן אדומות ונפוחות, מה שגורם לצבען האפור להיראות מוזר, השיער החום שלה פרוע ופניה סמוקות מכעס.
"אני לא ניסיתי ואת יודעת" הוא אומר, יודע שהסיכויים שהיא תסלח לו הם קטנים.
"נמאס לי ממך, כמה פעמים אני צריכה להגיד? צא ואל תחזור. או יותר טוב, לך למרפסת שלי ותקפוץ ממנה." היא אומרת ומחזירה את הראש אל בין ברכיה.
"תפסיקי להיות כל כך קשה! לדבר איתך זה כמו לדבר לקיר!" הוא קצת מרים את קולו, מה שגורם לה להתייפח.
"בבקשה תקשיבי לי" הוא מתחנן.
"יש לך שתי דקות" היא אומרת, עדיין עם הראש בברכיים.
"את מוכנה לפחות להסתכל עליי?" הוא מבקש.
"דקה אחת וחמישים ושבע שניות, חמישים ושש, חמישים וחמש" היא מתחילה לספור.
"טוב!" הוא עוצר אותה, "רק… תקשיבי"
"אני הבהרתי לך בפירוש שנפרדנו, את גם הגבת, אם אני עם בחורה אחרת את לא יכולה לבוא אליי בטענות ועוד לצפות שאני אבוא אלייך הבייתה לבקש סליחה בשביל שתפסיקי להתבודד ותחזרי ללימודים, את פוגעת רק בעצמך ככה" הוא גומר ולוקח נשימה עמוקה.
"זה ממש לא מה שפגע בי" היא אומרת ומרימה מבט.
"אז…?" הוא מצפה לתשובה.
"אז… מה שפגע בי הוא שנפרדת ממני כדי להיות איתה, לא רק זה, אתה היית איתה כשעוד היית איתי, בעולם שלנו זה נקרא בגידה, כן, אני יודעת, יש לי מקורות. אבל גם אם תבקש אלף סליחות זה לא יזיז לי, אני נפגעתי ממנה, לא ממך" היא אומרת ונושמת, נראה שרווח לה שהיא הוציאה את זה.
"מה?" הוא מופתע לשמוע.
"כן, לא הכל סובב אותך בחיים. להזכיר לך היא הייתה חברה הכי טובה שלי, היא סוג של גם בגדה בי. איזה כיף לי, בגידה כפולה. סליחה, כיף לך." היא מקניטה ומושכת באפה, עכשיו בוודאות אפשר לדעת שהיא בוכה.
"ואם היא תבקש סליחה?" הוא שואל.
"זה לא יעזור" היא אומרת לו ומיישרת את ברכיה.
"חכי דקה" הוא אומר לה ויוצא מהחדר.
"בואי" הוא אומר.
"אני לא רוצה, היא רק תפגע ממני, זה יעשה את המצב יותר גרוע" אני אומרת.
"היא רוצה שתבקשי סליחה" הוא אומר.
"היא אמרה שזה לא יעזור" אני נאנחת.
"את כבר מכירה אותה, לא? היא בטוח תסלח לך" הוא תופס את ידי ומנסה לגרור אותי לתוך החדר.
"לא, היא לא תסלח לי. עזוב, אין טעם" אני אומרת.
"אז באת לחינם?" הוא שואל.
"טוב" אני נכנעת ושנינו נכנסים לחדר, אבל היא לא נמצאת שם. אנחנו רצים אל החלון ומסתכלים למטה, יופי, היא לא קפצה למטה, אלא אם היא נחתה על הרגליים, אבל בקושי יש סיכוי.
"רואה?" אני שואלת ותופסת לו את היד, אנחנו יורדים במדרגות ואמה שולחת אלינו מבט שואל, אני עושה לה פרצוף של 'אין מה לעשות' ויוצאת מהדלת, הוא אחריי.

רק כששנינו מחוץ לבית אני נזכרת במשהו. אני מסתכלת אל גג הבית, ידעתי, היא שוב על הגג. אני רואה אותה, היא אומללה, העיניים שלה מסתכלות על השמיים במבט מעונה, קשה לי לראות אותה ככה. אני רוצה להגיד לו, אלא שאז, מבטינו נפגשים, היא שולחת אליי מבט מתחנן ומיוסר ומסמנת לי 'לא' עם הראש. אני לא אומרת לו, לא הייתי צריכה אפילו לראות את נצנוץ הדמעות בעיניים שלה כדי לדעת שהיא שיקרה לו. שתינו כבר דיברנו, ממני זה עבר לה, זה שלא סיפרתי לו זה כי היא ביקשה, עכשיו אני גם יודעת למה.
כרגיל,
היא נפגעה ממנו.