כנפיים

אני מרגישה במגע הצמרירי שלהן, מודעת לעובדה שהן שלי. ורק שלי. הכנפיים, שרציתי כל חיי מאז שאני קטנה. להרגיש כמו ציפור חופשייה,
ויתרתי על הכל בשבילן. על הבית, העבודה, הכל. ואני בדרכי להתחיל חיים חדשים.
אני הולכת ברחוב ואנשים מביטים על הכנפיים שלי, במבטים של הערצה. מתי שזה קורה אני מחייכת. זה כל מה שבן אדם צריך בחיים.
וזה התחיל ביום ההוא, הסיפור הקצר שלי. הלכתי שוב ברחוב, מבטים שטפו אותי כמו זרם מים חמימים. ולפתע הוא הגיע. איש אחד, כמוני, שויתר על הכל בחיים,
על הבית, העבודה..
והיו לו כנפיים. כנפיים בצבע שחור.
התקרבתי אליו והבטתי בעיניו, שהיו כהות לעומת שלי. הוא חייך. ומהמבט הזה ידעתי שפשוט נועדנו זה לזו. שני אנשים, בלי באמת חברים, בלי באמת חיים,
רק כנפיים, מושא הגאווה שלהם.
ומאז אני והוא חיים ביחד, בבית קטן. אנחנו לא רבים, לא מתנשקים, לפעמים מטיילים, אבל לעולם לא מדברים.
אני מניחה שזה לא נחשב אהבה, אבל בשבילי זה כן. השקט, ההערצה, חוסר הרגישות הזו.. אין רגש. זה פשוט נפלא. להשתחרר ולשכוח מכל מה שאי-פעם הכרת ופשוט.. איך אומרים?
לעוף.