כמו שלגייה

ישבתי על גג הארמון, היה לי קשה לעלות לכאן. הייתי צריכה להתחמק מכל כך הרבה שומרים, אבל הנוף היה שווה את זה. האור העולה בזריחה היפה סחף אותי, ישבתי על הגג מתענגת על החום, ואור השמש , עד שזיכרון טוב שלי ושל דיין בחופשת הסקי על גג המלון.
המילים שהוא אמר לי באותו היום, אותו יום שחיי השתנו לנצח. האמת… כל יום שהייתי עם דיין חיי השתנו, בנקודות הכי חשוכות הוא תמיד הביא לי את האור, אני צריכה להתגבר עליו. עכשיו זה ברור לי שכל הזמנים האלה היו רק חזיון תעתועים שהשתלט על חיי בידיעה שלעולם לא אוכל להתנתק ממנו.
דמעות זלגו מעיני, לא יכולתי לעצור את זה. הן זרמו וזרמו, כל הזיכרונות באו והציפו אותי, מטביעים אותי בים הדמעות שזלג על לחיי.
אחרי כמה דקות הדמעות פסקו כשהזיכרון האחרון שלנו, מחזיקים ידיים ביער חלף בראשי. לא הייתי מוכנה לשחרר אבל הייתי חייבת.
הנחתי את הידיים על חזי ונתתי לזיכרונות לדלוף לתוך כפות ידי. קערתי את כפות ידי לפניי ונשפתי עליהן, מעיפה את הזיכרונות באוויר, זרם הרוח הקלה שהגיע באותה שנייה פשוט דחף את כל הזיכרונות והרגשות לתוך לבי. ומאותו רגע ידעתי שבחיים לא אוכל לשחרר.
התקרבתי יותר ויותר לקצה הגג, הייתי על הנקודה הגבוהה ביותר בארמון והשקפתי מסביב. יכולתי לראות כל דבר קטן, ראיתי את קרוליין וכריס. הם היו על הדשא ממש קרובים אחד לשנייה, והם… אין מצב! סוף סוף! הם התנשקו! הם שוב ביחד!
צפיתי בהם כמה זמן עד שנפרדו והלכו כל אחד לחדרו.
נשענתי אחורנית על הלבנים הקשות של גג הארמון ,ונשכבתי על הגג בידיים מפוסקות. הנחתי את צד ראשי על הלבנים.
בלי לשים לב נרדמתי.
התעוררתי לקול צעדים לידי. זקפתי את גבי, השמש הייתה במרכז השמיים ויכולתי לראות בבהירות את הדמות שישבה לידי. דיין. הוא העיף בי מבט.
"חיכיתי שתתעוררי." אמר לי.
הנדתי בראשי בלי להבין אפילו מה אני עושה. "לא."
הוא הביט בי, עיניו הכילו אותי. "מה לא?"
"אתה לא יכול לעשות את זה." קבעתי. "אתה לא יכול פשוט לבוא לכאן, ולגרום לי להרגיש ככה. אתה לא יכול! אני צריכה לשחרר!"
הוא הביט ברכות. העיניים שלי נמלאו דמעות.
"בכית…" הוא אמר ברכות, התקרב אלי, קרוב, קרוב. והסיט את השיער מהפנים שלי.
הלב שלי פעם בטירוף, ידעתי שאני חייבת לשחרר, ידעתי גם שאני בחיים לא אוכל לשחרר. "לא בכיתי." שיקרתי.
שפתיו עצרו חיוך. "אני רואה את העיניים שלך, וחוץ מזה את יודעת שאת לא יכולה לשקר לי. אני תמיד אדע."
הסטתי את מבטי מעיניו שמא אטבע בים החום הזה, והסתכלתי על הלבנים שמתחתיי. הוא הסתכל הצידה על מה שהיה מונח לידי. זה ספר, כן כולם. לראשונה בחיי קראתי ספר, שבאמת עניין אותי.
הוא הרים את הספר והסתכל על הכריכה. הכריכה מראה שני אוהבים שוכבים אחד ליד השנייה. – מתים – בצינוק חשוך, וידיהם כרוכות זו בזו בתוך שלולית של דם.
"דם החצויים." מלמל לעצמו את שם הספר, והושיט לי אותו. לקחתי את הספר, והנחתי אותו בחזרה לידי, "לא ידעתי שאת קוראת."
"גם אני לא עד אתמול, התחלתי לקרוא אותו כי קרוליין המליצה לי, היא אמרה שהיא לא כל כך מתחברת אבל אני אוהב את זה."
"ואיך זה?" שאל במבט מנצח ומשועשע, ידעתי בדיוק למה, לפני שהוא חלה תמיד הקטנתי אותו, על זה שהוא קרא את אותם ספרי מערבונים שאהב, אני עדיין לא הבנתי את האהבה שלו לספרים האלה.
הוצאתי לו לשון בילדותיות.
הוא צחק בפה מלא, צליל צחוקו המלודי שבה אותי.
"קראתי אותו פעם…" אמר לי דיין.
"באמת?" צחקקתי למחשבה של דיין קורא ספר מתח רומנטי. "זה לא סוג הספרים שאתה קורא בדרך כלל."
"נכון זה לא." הסכים. "אבל המראה של הספר שבה אותי, לא יכולתי להסיר ממנו את העיניים עד שלבסוף החלטתי לנסות לקרוא אותו."
"אהבת אותו?"
הוא הנהן. "הוא מזכיר לי אותך."
הרמתי גבות בהפתעה. "מי אלנה?" אלנה זו הדמות הראשית בספר, אלנה ואהובה דיימון.

"לא." דיין השיב. "כל הסיפור הזה… מזכיר לי אותנו, האמת. זו הסיבה שבאתי לראות אותך."
"מה?"
הוא הרים את ראשי אליו, כך שעינינו הצטלבו שוב. במבט בעיניו החומות והרכות יכולתי לראות בבירור כמעט מגוחך. כמה הוא אוהב אותי. ולא משנה כמה הוא יכחיש. הוא ליטף את פניי. "הסיפור שלהם, הזכיר לי אותנו יותר מידי. לא רציתי שנגמור כמוהם."
"אל תגלה לי!" הזדעקתי.
חצי חיוך עלה על שפתיו. "הסקת כבר שהסוף שלהם לא טוב… נכון?"
"לא!"
הוא חייך את אחד החיוכים המלאים והנדירים שלו, ואני התגאיתי בעצמי שהצלחתי להוציא ממנו גם צחוק מלא, וגם חיוך מלא בכמה דקות.
הרגשתי רעד, הגג רעד.
"דיין הגג- דיין!" החלקתי למטה ונפלתי מהגג, בשנייה האחרונה דיין תפס את ידי לפני שאחיזתה בגג הלבנים רפתה.
"תחזיקי מעמד!" קרא דיין, מנסה למשוך אותי למעלה בעוד הגג ממשיך לרעוד.
"אתה עומד ליפול!" קראתי לו בחזרה.
"לא אכפת לי!"
לא היה לי אכפת מחיי שלי בזה הרגע, לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא ימות בגללי, הוא התחיל להחליק לכיוון הגדה.
"אני מצטערת דיין." לחשתי והרפיתי את אחיזתי בידו. היד שלי התחילה להחליק ואני הרגשתי את עצמי נופלת בהדרגה. עד שידי השתחררה לגמרי מאחיזתו. נפלתי במהירות למטה, למטה, ולמטה. האדמה התקרבה אליי יותר ויותר וקיוויתי בשניות הללו שהמפרקת שלי לא תישבר. חשבתי גם על דיין.
הוא זעק לי מהגג, שהיה גבוה, גבוה מעליי. "בל-"
בום! נחתי בחבטה רמה על האדמה, כל חלק בגופי כאב, גם הצוואר, אבל המפרקת שלי לא נשברה. הרגשתי רטיבות בשערי, מה שככל הנראה היה דם.
העולם התערפל סביבי, לא רציתי לעצום את עיני, מחשש שלא אפקח אותך שוב. אני חייבת לראות אותו לפני שאלך. את דיין. הרגשתי את הכאב הולך ומתעצם בכל חלקי גופי, אך לא יכולתי לצרוח. הייתי חלשה מידי, גופי דאב מכדי לבזבז כוח על צרחות.
פתאום הוא היה שם. דיין. 'ואו, הוא באמת אל.' חשבתי, לא שלא ידעתי את זה לפני. הוא רכן אליי הרים אותי בידיו והתחיל כמו שעשה לפני חודשיים, לפני שכל הבלגן הנורא הזה התחיל. עפעפי נעשו כבדים. לא נלחמתי בהם, הרשיתי לעיני להיעצם. הדבר האחרון ששמעתי לפני שהעולם נעלם לי היה קולו המתחנן של דיין.
"אל תלכי לי. אני אוהב אותך בלה. בבקשה אל תלכי."
ואז נעלמתי… ככה המרגיש המוות? אם אני מתה אז למה הכאב לא נפסק. למה אני ממשיכה לסבול, למה אני עוד שומעת את הבכי של קרוליין, את הזעקות של קלי אדיסון ואדם, ואת הצעקות של כריס על כל העולם. למה אני שומעת את הסבל השקט של אמי. למה אני עוד ממשיכה לשמוע את קולו הנואש של דיין מתחנן אליי, מנותק מכל רחש אחר. זה מוות? כל כך כואב?
אחרי כמה זמן הזעקות והתחינות של קרוביי הפסיקו… עכשיו אני בטוחה שאני מתה, הייתי בעולם מושלם. אני ודיין הלכנו ביחד. אני החזקתי את היד של פעוט בעל שיער שחור קצר חלק, ועיניים חומות כהות, שהחזיק את היד לפעוטה בעלת שיער ארוך חלק חום. עיניה היו חומות בהירות. והיא החזיקה את ידו של דיין.
אני ודיין הקפצנו ביחד את ג'וי וסלינה התאומים הקטנים שלנו. בני הארבע, באוויר. הם צחקו וצחוקם דמה כל כך לצחוקו המתנגן של אביהם, זה סחף אותי.
התקדמנו לעבר מחצלת אדומה מפוספסת שליה ישבו כל החברים שלנו, אדם רב עם אשתו בלי לשים לב שבנו הקטן שון, בן השבע משחק עם קופסת סיגריות. אדיסון ואשתו רדפו אחרי לילי המצחקקת בת השש לאורך החוף, וזאת התקדמה בריצה למחצלת והיא קפצה על המחצלת והתיישבה על הישבן. ההיא סימנה לאביה שיבוא לשבת לידה, כך הוא עשה ולילי התיישבה על ברכיו מצחקקת.
קרוליין החזיקה בידה את רוז הקטנה בת השנה, והביטה בכריס המשחק עם שני בניהם טוני בן החמש ואדוארד בן העשר. הם שיחקו במשחק קלפים שבו היה נראה שכריס ואדוארד מפסידים לטוני הקטן.
כשהגענו למחצלת גיליתי את סוד הניצחון של טוני.
"זה לא נחשב!" זעק לאחיו הגדול שעשה מהלך מנצח. "אתה רימית!"
כריס הנהן לאדוארד. "הוא צודק." אמר רומז לאדוארד שיוותר לאחיו הקטן. "רימית."
אדוארד הזעיף פנים.
"דודה בל!" קרא טוני שתשומת ליבו הוסתה אליי אל דיין ואל שני הילדים הקטנים שלנו, הוא רץ אליי וחיבק אותי. "דוד דיין!" קרא וחיבק את דיין.
"דוד דיין תרים אותי." ביקש שון שעזב את קופסת הסיגריות שהתפזרו על הרצפה ובא אליי ואל דיין, כל הילדים היו נהנים שדיין מרים אותם ומקפיץ אותם באוויר. במיוחד שון.
דיין צחק הרים את שון והקפיץ אותו באוויר.
אני צחקתי הנדתי בראשי בידענות אימהית והלכתי לשבת ליד קרוליין.
"דיין!" קרא אדוארד והלך לקבל חיבוק.
אחרי זה גם בא לחבק אותי.
בינתיים כל הילדים – חוץ מאדוארד שחזר לשחק עם אביו. – נעמדו בטור מולי דיין הצוחק בשביל להיות מוקפצים באוויר.
"תמיד ידעתי שהוא יהיה אבא טוב." מלמלה אליי קרוליין.
"גם אני." הסכמתי איתה וחייכתי למראה בעלי היפה עם כל הילדים.
אחרי שדיין אמר לילדים שכבר נושרות לו הידיים, ואלה התמרמרו קצת והבנים הלכו לשחק על החול ולילי וסלינה התיישבו על המחצלת ודיברו.
דיין התיישב לידי ונישק אותי.
"איו!" קראו סלינה ולילי בבת אחת.
"יום אחד גם אתן תעשו את זה." אמרתי בחוכמת חיים אימהית.
"לא אני לא!" מחתה סלינה.
"חכי ותראי." אמרתי בחיוך.
התנשקנו שוב והבנות הסיטו את מבטן ולקול צחוקינו שלי ושל דיין ושל הורי לילי כאחד.
אחרי כמה זמן קלי ובן זוגה הגיעו לחוף.
"איפה פול?" שאלה קטניס, אשתו של אדם.
"במסיבה עם החברים שלו." אמרה קלי והנידה בראשה ביאוש. "בני הנוער האלה… כל מה שיש להם בראש זה מסיבות. מה עם משפחה?"
גיחכתי, וכשקלי התיישבה לידי עם בן זוגה. – בן – . אמרתי לה. "גם אנחנו היינו ככה."
"אף פעם לא חשבתי שאני אשמע אותך מדברת ככה…" העירה קלי.
קימטתי את מצחי. "איך זה ככה?"
"כמו אמא!"
"ולמה לא?"
"בואו נראה…" התחילה קלי. "את ברחת מבית הספר, למשך שנתיים. חזרת ונכנסת לכל צרה אפשרית – כולל רומן עם המדריך שלך –" דיין קימר את גבותיו לשמע התיאור של הרומן שלי ושלו. "אחרי חודשיים כבר הספקת לשבור עוד חצי בין ספר, אחרי עוד חודש, עשית סקס עם המדריך שלך, ואז נשרת מבית הספר ויצאת לציד רוצחים קטלני. אחרי עוד חודשיים חזרת, סיימת את הלימודים אחרי עוד חודשיים. הברחת פושע מרושע מחוץ לכלא, נסעת ללאס וגאס לסוף שבוע עם האסיר שהברחת והלכתם למצוא את אח שלו כדי לדבר על החזרת מתים לחיים. אחרי זה חזרת, לחצר המלוכה, והתחמקת מכל עבודות השירות שניתנו לך על שיצאת לווגאס, הובלת משימת חילוץ שלמה, קראת למלכה בת זונה. – בפנים. – ואז ברחת עם המדריך לשעבר שלך, שמת וחזר לחיים. – וזה רק בשנה האחרונה שלך בתיכון… אני צריכה להוסיף?"
גלגלתי עיניים. "לא. לא."
ואז… הכול נעלם. הכול נגמר. הכול הפך שחור, ופתאום עמדתי שם בבית החולים. מביטה במכשיר שמודד את פעימות הלב מפסיק לצפצף. כל מי שהיה שם בכה, ואני רק יכולתי לצפות בהם מהצד בעודם קוראים את שמי ומתחננים שאחזור.
הייתי חייבת לחזור. אני לא יכולה להשאיר אותם שם! אסור לי! וברגע שההחלטה הזאת ננצרה בלבי הוא גם חזר לפעום, המכשיר שמודד את פעימות הלב חזר לצפצף. חלש.
ואני? אני לא זוכרת מה קרה בהמשך. אני רק יודעת שהתעוררתי כששפתיי צמודות לשפתיו של דיין וכולם מריעים מסביב, ואני הרגשתי כמו שלגייה.