כמו השמש

"אתה כועס?" היא שאלה,
"לעזאזל, כן." הוא ענה.
היא השפילה ראשה בתחושת אכזבה. הוא הרים את סנטרה.
היא כיווצה גבותיה. הוא ריסק שפתיו על שפתייה.
לשונותיהם רקדו ללא כגאוגרפיה, אך בתיאום מושלם.
היא הרגישה בשמיים. הוא היה העננים.
זו הייתה אהבה טהורה.
מערבלת חושים, חסרת מעצורים, מלאת שיאים.
זו הייתה אהבה רעילה.
משכרת, מתנדנדת, מאכזבת.
וכל פעם שהיא נפלה, היא ידעה גם לעלות.
בדיוק כמו השמש, ששוקעת וצפה.
כי זו הייתה אהבה ייחודית.
וזה מה שכל אחד מחפש בחייו,
את חוסר האיזון, חוסר השלמות, שיראה שלם.
אף על פי שהוא שבור.
וכעת, שניהם חוקרים את הגוף של האחר.
וזה מהנה ומורכב כאחד.
זה שיא ושפל.
זה מלהיב ואסור.
והם יודעים ועם זאת לא רוצים לדעת,
שזוהי אהבה.