כל יום

השמיים מתחלפים, הם אף פעם לא דומים. כל יום שעובר אני מעיף מבט למעלה והשמיים מחייכים, כל יום הם קצת שונים וכל יום הם מיוחדים- הם מתחדשים, וגם בתוכי יש התחדשות.
הלב שלי עשוי מטיטניום, החומר שממנו מכינים מעברות חלל. את הלב שלי אף אחד לא יכול לשבור ואף אחד לא יכול לחדור. רק הדם נכנס ויוצא ויוצא ונכנס, אבל רק הדם! שום דבר אחר! הלב שלי כל כך חזק, שגם אני לא יכול לצאת ממנו. המתכת כל כך קשה, לפעמים אני תוהה אם זו הייתה טעות לקבל לב כל כך חזק…
כולם מדברים על אהבה, אבל אני לא מרגיש חדש, אני לא מרגיש רענן ובטח שלא מרגיש מאוהב…
השמיים מתחלפים, הם אף פעם לא דומים, וכך גם האנשים. אין אדם שדומה לקודמו ולזה שהולך אחריו, וכולם קצת שונים וכולם קצת מיוחדים- הם מתחדשים, והנה את עוברת מולי והלב המתכתי שלי מחסיר פעימה. כל יום אני רואה אותך ואת רעננה כמו צמרת העץ, כמו קוביית קרח על הלשון ביום חם, והיום זה חתיכת יום חם…
הנה לא שמת לב אליי, והלב המתכתי שלי מחסיר פעימה נוספת, והיום ממשיך וכל יום לא אכפת לך ממני. לי לא אכפת מעצמי.
כל יום שני את מחכה שהאוטובוס יבוא ויקח אותך הרחק מהעיר הזאת, ועיגולי הזיעה נוטפים ממצחך, את מחפשת לברוח מפה למקום שקט… מקום שלא חם בו, וכל כך חם פה… כל יום שני בדיוק בשעה שלוש בצהריים, אני מחכה יחד איתך בתחנה וכל יום הלב שלי מחסיר פעימה. את רעננה כמו עלה ירוק אחרי הגשם ומדיפה ריח מנטה נעים. עיניי נמשכות לדמותך בכל רגע קליל.
כל כך חם בעיר הזו, והנה האוטובוס מגיע ואת נעלמת כליל.
כל יום שלישי את מחכה שהאוטובוס יבוא ויקח אותך למקום בעיר הזו, וכל יום שלישי בדיוק בשעה שלוש בצהריים, שנינו מסתכלים בדיוק על אותם השמיים- והיום הם כחולים ובלי שום עננים.
כל יום רביעי אני מחכה לחזור, בדיוק בשעה עשר בליל, כשהכוכבים מציצים ואומרים לך לילה טוב, ואת בוודאי כבר ישנה במיטה או קוראת איזה ספר טוב…
כל יום חמישי את נוסעת אל היער, וכל יום חמישי אני נוסע אחרייך. כל פעם שמבטינו נפגשים, ליבי מחסיר פעימה, ובעצם לב מתכתי לא יכול להחסיר שום דבר… הוא קשיח וחזק, אבל איכשהו, את נכנסת יחד עם הדם.
את עומדת באוטובוס וכל כך חם, הזיעה נוטפת לך מקצה האף… הנה לא שמת לב אליי והלב שלי מחסיר פעימה, הנסיעה ממשיכה ובכלל לא אכפת. את יודעת בתחנה השלישית ואני ממשיך אל האופק, הישר אל צמרות העצים…
ביום שישי את מעיפה לעברי מבט, ונשארת שותקת וגם קצת עצובה. כל יום שישי את נוסעת אל האופק, עולה על אוטובוס ומסתלקת הישר אל החופש, משאירה אותי פה עם ניחוח המנטה מביט אל השמיים…
השמיים מתחלפים, והיום הם אדומים. הלב המתכתי שלי כואב, הוא לא מצליח להתחדש. את היחידה שנכנסה, והיחידה שלא יצאה. לא אכפת לי מכלום, והלוואי שהעולם המחורבן הזה ימות!
כל יום ראשון את חוזרת מהאופק, יורדת מהאוטובוס ומסתלקת, משאירה אחרייך את התחנה ריקה מאדם, והנה אני עומד ומחכה בפינה.
ביום שני הסתכלת לתוך עיניי וחייכת, כאילו שאת מזמינה אותי לטייל איתך ביער. עלינו על אוטובוס ושנינו ירדנו בתחנה האחרונה, היום השמיים היו כחולים והיו משובצים בהם קצת עננים, והיום השמיים נראו לי ממש מיוחדים, בתוך תוכי התחדש לו ליבי.
הובלת אותי אל האופק שלך, ההוא שאת הולכת אליו כל יום שישי, ובאופק היה היער- גדול ומפואר, עם צמרות עצים רעננות, עלים ירוקים וציפורים ששרות. עיגולי זיעה לא נחתו מפנייך אל האדמה, האוויר היה נקי ורענן, ואת מיוחדת, הנה- את מחייכת.
ביום שלישי חיכית שהאוטובוס יבוא ויקח אותך לתוך העיר, והיום השמיים נראו לך מיוחדים- הם היו אפורים והעננים קצת בכו, אבל הרגשת שזה לא מתוך עצב, אלא מתוך שימחה. כל החום התנדף ונעלם, והנה הסתיו מיהר להגיע.
ביום רביעי אמרתי לך לילה טוב, והלכת לישון כשהשמיים היו צבועים בשחור.
ביום חמישי הלב שלי פעם מהר כשהתקרבת אליי וחייכת, פתאום התחדשת, ואולי בעצם זה אני שהתחדש… הלב שלי כבר לא כל כך קשה…
ביום שישי נסעת אל האופק, עלית על אוטובוס והסתלקת, ואני נסעתי יחד איתך אל האופק שלך, מקום המפלט, החופש, האושר, מעכשיו כל יום אני שלך.
ביום שישי השמיים הפכו לאדומים, הלב שלי פועם, הוא לא מפסיק להתרגש. את היחידה שנכנסה, והיחידה שלא תצא…