יש לך אש?

'כוסאמק', מלמלתי לעצמי.
שוב נתקעתי עם מצית שלא עובדת. גם ככה אני צריך להפסיק לעשן. אומרים שזה הורס את הבריאות אבל למי אכפת? בטח לא לי, ללב שלי כבר לא אכפת מנזקי עישון הסיגריות. הגעתי למסקנה שאהבה מזיקה לו יותר.
ישבתי בחוף הים בג'מייקה כשנתקעתי בלי מצית להדליק סיגריה, והתחלתי לשאול אנשים מסביבי אם יש להם מצית. עיניי נחות על בחורה אדמונית יפהפייה והייתי חייב לגשת אליה.
"תגידי מה הסיכוי שיש לך אש?" שאלתי, ולאט לאט מבחין בעוד פרטים כמו עיניה הכחולות, והמראה התמים שלה שמרמז על כך שאולי אינה מעשנת. כל המחשבות האלה חולפות בראשי כאשר היא עונה שיש לה, הוציאה קופסת גפרורים והדליקה לי את הסיגריה באגביות. היא יצרה קשר עין בזמן שהדליקה לי את הסיגריה. "תודה" אמרתי בלי ליצור קשר עין. "אין על מה, אני גם שונאת להיתקע בלי אש" אמרה בחיוך. כשהרמתי את העיניים מהסיגריה אליה, טבעתי בעיניים כחולות יותר מהים שעליו הסתכלתי היום במשך שעות. "נתראה בסביבה" זרקה אליי והמשיכה בדרכה, אפילו לא שמה לב שאני עוקב אחריה במבט, מהופנט.
למחרת ישבתי שוב בים בפינה הקבועה שלי, אבל הפעם לא מנסה להתגבר על שברון לב, אלא על היעדר מוחלט שלו. שוב אני מוצא את עצמי מנסה להדליק סיגריה, ושוב המצית המחורבנת הזאת החליטה שהיא עושה לי את המוות. "אתה באמת צריך לזרוק אותה" היא צחקה.
הרמתי את ראשי והנה הבחורה המסתורית שלי עומדת מולי, עם שמלה כחולה שמדגישה את עיניה הכחולות בהם אני טובע אפילו עמוק יותר מפעם שעברה. "אני מעדיף להתפלל שהיא תעבוד בכל פעם מחדש, בכל זאת מצית של בוב מארלי, אי אפשר סתם ככה לזרוק אותה" השבתי לה, משועשע. "אפשר לשבת?" שאלה והתיישבה עוד לפני הספקתי לענות. "טוב אם כבר הבטחת לי שנתראה בסביבה כדאי שנעשה היכרות קצרה קודם, לא?" אמרתי. "אני נעמה" אמרה כשחייכה אליי את החיוך היפה שלה. "נעים מאוד, דן", הצגתי את עצמי. היא הייתה מהבחורות המדהימות האלה שכיף לשבת איתן על פק"ל קפה באיזה מעיין, או לנסוע למדבר לטייל בזריחה.
ישבנו ודיברנו עד הערב. היא צחקה מכל הסיפורים שלי והבינה אותי, יותר מאשר כל בנאדם שהכרתי. הסברתי לה שאני מצאתי את עצמי בג'מייקה, מנסה להתגבר על אהבה של שלוש שנים. "זה בטח קשה. אני פה יותר כדי לנקות את הראש, את הנפש. לראות נופים ושקיעות. באתי לפה פשוט בשביל להיות מאושרת" אמרה. "כן אין כמו בירה, שקיעה, וזר מוחלט לדבר איתו על החיים כדי להיות מאושר". אמרתי בחצי חיוך מניף את הבירה לחייה ולוגם.
הזמנתי אותה למסיבת פול מון על החוף, וכשהגענו פתאום תפסתי אומץ מטורף. "אני אוהב אותך" אמרתי לה. "אידיוט" היא צחקה ושוב חייכה את החיוך המדהים הזה שלה, שיכול לגרום לי לעשות דברים מטורפים. "אה את לא מאמינה לי?" שאלתי, מופתע לחלוטין. "לא אתה סתם עובד עליי" ענתה במהירות. "טוב אז אם ככה אני אצטרך לרוץ ערום ממש עכשיו במסיבה ולצרוח שאני אוהב את נעמה כרמון" אמרתי במבט רציני ומוכה תדהמה. "אני רואה שהחלטת לקחת את המתיחה ברצינות. לך על זה, רק אל תשכח לצבוע את כל הגוף בצבעים, בכל זאת מסיבת פול מון" אמרה עם הבעת ניצחון מרוחה לה על הפנים. כניראה שהיא בכל זאת לא הבינה מה החיוך שלה יכול לגרום לי לעשות. אז רצתי ערום על החוף בג'מייקה, מרוח בצבעי נאון, תוך כדי שאני צורח שאני אוהב את נעמה כרמון. אנשים הסתכלו עליי וצחקו אבל לא היה לי אכפת. רק רציתי להוכיח לה עד כמה שאני אוהב אותה. כשחזרתי אליה עם הבגדים, היא נישקה אותי. "משוגע אחד. גם אני אוהבת אותך". התנשקנו בלהט, הצבעים הבוהקים שמרוחים על גופינו מתערבבים זה בזה, יוצרים צבע מיוחד שהוא רק שלנו, זוהר כמו האהבה החדשה שלנו.
התעוררתי בבוקר והיא הייתה לידי, ואני נשבע שמעולם לא הייתי מאושר יותר. חיפשתי את המצית הנצחית של בוב מארלי, אבל לקחתי גפרורים במקום. "הפנמת שגפרורים זה יותר טוב ממצתים?" אמרה בחיוך המדהים שלה. "בוקר טוב גם לך" עניתי.
ישבנו בים, שתינו בירות, הסתכלנו על השקיעה. שמיים כתומים, שמש אדומה. המשכנו לשבת שם עד רדת הערב. וככה עוד יום עבר. "את מאושרת?" שאלתי. "הכי בעולם" ענתה. היא הסתכלה לי בעיניים, ואני לא יכולתי שלא להיות מאושר יחד איתה.
אחרי חודש ביחד של שקיעות, בירות, ראסטה-מנים, טרקים, ג'וינטים, חופים מדהימים, ובעיקר אושר אינסופי הגיע הזמן לחזור הביתה, למציאות. אחרי שכנועים רבים היא עברה לגור איתי בתל אביב ששונה כל כך מכל מה שאהבה בדרום אמריקה. התגעגעתי לתל אביב ולשגרה שבה. בתל אביב כולם ממהרים לאן שהוא, לכל דבר יש מטרה. "והרצון להצליח תמיד מאיים להרוג אותך" ככה נעמה תמיד הייתה אומרת כשהייתה צוחקת עליי כי הייתי מתלהב מתל אביב. נעמה לא הייתה בנויה לסגנון החיים הזה. היינו הפכים מושלמים. שמתי לב שהיא לא מאושרת כמו בדרום אמריקה כשהכרתי אותה, שהיא השתנתה אבל לא ידעתי לשים את האצבע על מה הסיבה לשינוי.
באחד הלילות שמתי לב שהיא מרוחקת יותר מתמיד. ליטפתי את הלחי שלה. "מה יש קטנה שלי?" שאלתי ברוך. "כלום" שיקרה."אז למה את כל כך מדוכדכת בזמן האחרון?" תהיתי. "סתם, מתגעגעת לדרום אמריקה" ענתה בעצב. "כן גם אני". חיבקתי אותה, חיפשתי דרך לנחם אותה ולא מצאתי.
קמתי בבוקר והתארגנתי לעבודה. נפרדתי ממנה לשלום כמו בכל בוקר, מבלי לדעת שזו הפעם האחרונה שאני אראה אותה. כשחזרתי בערב מצאתי מכתב ממנה.

"לדן שלי,
אנחנו שונים זה מזו, וזה מה שאני אוהבת בך, ותמיד אוהב. בדרום אמריקה זה לא שינה יותר מדי, אבל בחיים האמיתים זה כן משנה הרבה דברים. אני מרגישה פה אומללה יותר מתמיד. אני יודעת שאתה לא מוכן לוותר עליי, אבל אני לא מוכנה שאתה תוותר על החיים שלך בעיר הזאת ותוותר על כל מי שאתה, ומה שעבדת כל כך קשה בשבילו.
אני חוזרת לדרום אמריקה למצוא את עצמי ולנסות להיות מאושרת שוב, לא יודעת לכמה זמן.
אני אוהבת אותך עד כאב.
מקווה שתוכל לסלוח לי יום אחד".

פשוט ככה, בלי התראה מוקדמת היא עזבה אותי.
אבל אם אתה באמת אוהב מישהו תן לו ללכת.
נשבר לי הלב כשהיא עזבה אותי, ועם זאת לא רציתי שתחזור אליי ותהיה אומללה שוב בתל אביב, אי אפשר להבריא בסביבה שבה חלית.
יצאתי למרפסת לעשן סיגריה אחרי כמעט שנה שהפסקתי. מצאתי את המצית האגדית של בוב מארלי שרשום עליה "One love" זרוקה בפינה, מציפה נשכחות. לרגע התגנבה ללבי האמונה שנעמה תצוץ איכשהו עם קופסת גפרורים, ושזה יקרה ברגע שאנסה להדליק את הסיגריה עם המצית הזאת. כמובן שהמצית לא עבדה, וכמובן שנעמה לא הופיעה. מרוב תסכול העפתי אותה בעצבים והיא התנפצה על הרצפה, בערך כמו הלב שלי.
'כוסאמק' מלמלתי לעצמי.