יש אותי, יש אותה ויש אותנו

זו הרגשה מוזרה.
אף פעם לא חשבתי שארגיש ככה.
שאני מביט בה ואני מרגיש את הדופק שלי.
שהיא מחייכת וחיוך עולה על פניי.
כשהיא עצובה ואני מרגיש דקירת כאב.
ואני יודע.
אני יודע שאני רוצה להרגיש ככה.
אני יודע שאני רוצה להיות הסיבה לחיוכים שלה.
אני יודע שאני רוצה לעשות הכל כדי שהדמעות לעולם לא ירדו על לחייה.
לפעמים הייתי רוצה להיות קצת פחות אני.
להיות קצת פחות רגיש, קצת פחות פחדן, קצת פחות ביישן.
לפעמים הייתי רוצה להיות קצת יותר מישהו אחר.
להיות קצת יותר אמיץ, קצת יותר מצחיק, קצת יותר מושך צומת לב.
ואני יודע.
אני יודע שאני זה אני, וככה אני, ואין לי דבר לעשות כי זו ההתנהגות שסיגלתי לעצמי.
ואני יודע שזה בסדר.
כי היא אוהבת אותי כמו שאני.
לפעמים שאני חושב שהיא מושלמת, אבל היא נותנת לי להרגיש שאני מושלם.
ואז הבנתי, שאני לא מושלם, והיא לא מושלמת, אלא שאנחנו משלימים.
משלימים זה את זה ומשלימים עם העובדה שככה אנחנו.
שאני זה אני והיא זו היא, ואין מושלם.
אבל יש אותנו.
יש אותי ויש אותה ויש אותנו.