ישנה

את נוגעת בי ושוב אני מרגיש כאילו אני נופל לתהום…
רק העיניים שלך גורמות לי למעוד, אז מגעך יכול להמית אותי ברגע…
והשיער שלך, שמלטף את עורי כשאת נשענת עליי, מעביר בי צמרמורת.
עינייך נעצמות ואני מלטף את ראשך, על פנייך מבזיק חיוך רגוע מתוך שינה וגיחוך מנומנם בוקע מבין שפתייך.
על הרגעים האלו אני מתענג…
הרגעים שאת לא יוצאת בצעקות, או בוהה בקפה בשתיקה של הבוקר, או מפנה אליי את הגב, או בוכה בטלפון ומנתקת כשאני שם לב, או בורחת בלי להגיד מילה, הרגעים שאני לא יושב לבד ותוהה מה עשיתי…
אני מעביר את ידי על ידך, אצבעותיי עוברות על אצבעותייך ושוב מתוך שינה את משלבת את אצבעותייך באצבעותיי ומחייכת.
עיניי כבדות ואני רוצה לישון אך אני לא יכול, לא יכול לפספס רגע מן הזמן הזה.
ידך השנייה עולה אל פני ונוגעת בלחיי, שוב תהום.
אני רוצה להגיד משהו אבל כאילו מתוך שינה את יודעת וחוסמת את פי עם ידך, אני נושק לאצבעותייך המונחות בקלילות על שפתיי ומרגיש חריפות קלה.
אני מסתכל עלייך במבט מתוסכל… לא יודע מה לעשות…
לבסוף אני נותן לעפעפיי ליפול ולהיכנע למגעך ולתחושת הנפילה שאני חש…
הנשימה שלך תואמת לנשימה שלי…
ידך מתנתקת מפניי ואת מתרוממת, את ממלמלת משהו לא מובן.
את שולחת את ידך ונוגעת בגופי, אני מתגלגל מהספה ונוחת על הרצפה ללא קול, גופי הדומם עוד יכול להרגיש את קור הרצפה מבעד לתאים המתים.
את נוגעת בי, לוודא שאני כבר מת, שאני לא יכול לזוז.
אני לא זז.
את נושמת לרווחה ויוצאת מהחדר בתפיפות רגליים קלילות.
כשהדלת נסגרת אחרייך, אני יודע שמעולם לא ישנת.