ימים חדשים.

ישבנו על עוד שבת לצד הרדיו המנגן שירים של ימים אחרים.
כמו תקליט חוזר, נשקנו לימים בהירים יותר. ימים עם טעם של פעם.
לחשתי לך מילים קטנות עם משמעויות גדולות, תפילות המגלות בסוד רגש שעוד קיים.

חיכיתי לרגע הזה…
חיכיתי שתשבי לידי, חובקת בידייך את הצד הגיבור שבי.

לפעמים זה נדמה שאין הרבה היגיון לזמן הקצר אותו אנו חובקים אחד עם השני,
אבל זה עדין הזמן שלנו, זה עדין הזמן לו אנו זקוקים, זה הנתיב בו אנו צועדים אליו יד ביד, זה הנתיב שבחרתי בו בלב שלם, לא סוטה לשום צד, כי זה המסע בו שנינו פוסעים ללא חרטה.

לרגעים בהם השתיקה שלנו רועמת, הגוף אינו יודע רוגע,
זקוקים לטעם המוכר על הלשון, פשטנו מעלינו מחשבות מיותרות,
נותרנו ערומים על סדינים המזכירים לנו איך הפכנו לגוף אחד.

ואז…
בסוף יום…

כשהחושך יורד מטה על יום שנגמר, את הולכת לישון,
מחבקת כרית עם ריח שעוד נותר על הזיפים שאת כל כך אוהבת.

ואני……………. ?!

אני מציץ כשאת לא מסתכלת. בחצי עין פקוחה, מתפעל מהיופי בשנתו.
לצד נשימותייך, לקחתי הפסקה, בוהה בקסם בשיאו…

לא ביקשתי הרבה. וכנראה שלא אבקש.

כי בסוף יום, כשאת ישנה, זהו הרגע בו אני נזכר.
למה את תמיד תהיי זיכרון, מחשבה,
חלום שלעולם אינו נגמר..