ילד הירח

החיים שלי התחלקו לשלוש תקופות, לפניו, איתו, ואחריו. לפניו הייתי הכל, אחריו הייתי כלום. איתו הייתי בלון שמרחף בשמחה והוא היה החוט שלי, מחזיק את האוויר בתוכי ומרחף יחד איתי. ראיתי אותו כל הזמן כשהוא הלך למועדון. אני ישבתי עם החברים העשירים והמושלמים שלי וצחקתי, הוא הלך עם החברים העשירים והשבורים שלו וצחק. פעם אחת עשינו לילה לבן בבית שלי, והצעתי לשחק אמת או חובה במדשאה שלנו. היה שם אוויר צח, הרבה מקום, וסיכוי לראות אותו. באותו זמן כבר הייתי מאוהבת עד מעל לראש, חולמת עליו בלילות ומייחלת שיבחין בי בבקרים. הוא אכן עבר, בודד ושיכור. השארתי את עיני עליו כמה שניות יותר מידי, ומבטינו הצטלבו. הירח השתקף בעיניו החומות, שהיו זהות לשלי, והוא כבר לא נראה כמו כל שאר השיכורים. הוא היה הוא, וזה כל מה שרציתי באותו קיץ. שבוע אחר כך חיפשתי צדפים על החוף, לבושה בשמלה לבנה עם ציורים של שמשות ומחשבותי מזכירות יותר מידי את המחשבות שאולי יש לשמש. בטוחה שהיא חופשיה והעולם סובב סביבה, אבל היא רק חייל במשחק של מישהו אחר. הוא ישב על החוף, כפות רגליים במים, ונראה מהורהר ופיכח מתמיד. ישבתי לידו. "מארי," אמרתי, "מה?" הוא השיב. "מארי, זה השם שלי," עניתי. אחרי דקה ארוכה הוא אמר: "אני פיט, קראתי לך במחשבות שלי ילדת השמש". המשכנו לשבת שם בשקט עד שהשמש ברחה והירח הגיע ואני הבטתי בעיניו וראיתי שהן נוצצות. כשהוא נישק אותי הרגשתי כאילו העולם נעצר לרגע ארוך וכשימשיך הוא לא יהיה אותו דבר. כשהנשיקה נגמרה הוא לחש לי: "תודה" ונעלם כמו שהגיע. ביום שלמחרת וגם ביום שאחריו ובכל הימים שאחר כך נפגשנו בבית שלו, יושבים בחדר שלו ושותקים או חושבים בקול או מתכננים מה נעשה עם החיים שלנו. זה היה קיץ של תיכנונים ואהבה עיוורת, ושנינו היינו שיכורים, כל אחד בדרכו. אני עדיין זוכרת כל מילה מהריב האחרון שלנו, אני אמרתי לו שהוא לא יהיה כלום בחיים שלו והוא סתם שיכור ומסומם והוא צעק עליי שאני סתם ילדה עשירה ומטופשת שהכל אצלה מושלם. כשיצאתי מהבית שלו וטרקתי מאחוריי את הדלת לא ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאעבור בדלת הזאת. באותו לילה לא יכולתי לשאת את הזיכרונות, אז הלכתי למועדון שתמיד ראיתי אותו הולך אליו ושתיתי עד שאיבדתי את עצמי ואת הדרך הביתה. מצאתי אותו ברחוב, או שהוא מצא אותי, שני שיכורים ריקים כמו הכוסות שהשאירו אחריהם. זה היה לילה של בכי ושקרים שנלחשים אל תוך הדממה והבטחות שיופרו מאוחר יותר ושבועות שנועדו להישבר. כשהתעוררתי יום למחרת מצאתי את עצמי במיטה שלי, ומיהרתי לבית שלו לפני שהייתי ערה באמת. אישה בשמלה ורודה קיבלה את פני ואמרה לי שהוא הלך למקום רחוק. כששאלתי איך מגיעים למקום הזה היא ענתה ש"שותים קצת יין מהול ברעל, שוכחים איזו רגל מתאימה לאיזו נעל, והולכים אל השקיעה עד הזריחה." הייתי בטוחה שהיא משוגעת, אבל אני הייתי המשוגעת בין שתינו. אף פעם לא הייתי שוב הילדה של אותו הקיץ. חזרתי ללימודים וסיימתי אותם, למדתי באוניברסיטה, מצאתי עבודה, המשכתי בחיים. אבל בכל אוגוסט אני חוזרת לחוף הזה ומקווה למצוא אותו שם, מביט אל הים ואומר לי שאני ילדת השמש. גם אם אי פעם אמצא אהבה חדשה, תמיד יהיה לי מקום בלב לילד הירח.