ילדת השמש

פגשתי אותה באוגוסט, כשרציתי שהקיץ ייגמר אבל פחדתי מהסוף שלו. הייתי שותה כל הלילה וישן כל הבוקר, מנסה לשכוח אבל זוכר.
היא הייתה הילדה המושלמת מהבית ליד, יפה ומאושרת. לפעמים כשיצאתי מהבית לכיוון המועדון ראיתי אותה צוחקת עם החברים שלה, ילדים טובים שמנסים לזכור אבל שוכחים. לילה אחד הם שיחקו אמת או חובה במדשאה שלה בשעות האלה שאף אחד לא יודע אם הן מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר, וכשעברתי לידם בדרך חזרה מהמועדון המבטים שלנו הצטלבו. השמש הייתה בעיניה למרות השעה המאוחרת, והיא נראתה מאושרת ומושלמת כל כך באורם המשולב של הירח ומנורת הרחוב. שבוע אחר כך הלכתי לחוף ובהיתי בים, מנסה למחוק את המוח שלי. היא ישבה לידי ואמרה לי שקוראים לה מארי. אמרתי לה שאני פיט ושקראתי לה במחשבות שלי ילדת השמש. כשהשמש שקעה נישקתי אותה, ואז הודיתי לה. מאז נפגשנו כל הזמן. לא דיברנו על העבר, אבל דיברנו יותר מידי על העתיד. אני ידעתי שכשהקיץ ייגמר היא תחזור לחיים הרגילים שלה ותיקח איתה את השמחה שהשאילה לי, ואני אקח ממנה פיסה של שמש שתיעלם אחרי שבוע של חורף. כבר לא רציתי שהקיץ ייגמר. הריב האחרון שלנו עדיין צרוב במוחי, כל פרט ופרט, כמו בדיחה אכזרית של הגורל. אחרי הריב הלכתי לבר רחוק מאוד ושתיתי הרבה מאוד. כשחזרתי הביתה ראיתי אותה, שיכורה ושבורה כמו צלחת. הלכתי איתה לבית שלה ונשארתי איתה שם עד שהשמש כמעט עלתה, לוחש באוזנה שקרים ומבטיח הבטחות שלעולם לא אקיים. כשחזרתי הביתה ארזתי תרמיל ועברתי למקום רחוק, כדי שמבטה העצוב לא ינוח עלי שוב. ידעתי שאם היא תחפש אותי היא תפגוש את האמא המשוגעת שלי ותדע את האמת, אבל מה זה משנה כשאני לא לידה? עכשיו, בשעות הבודדות שבהן אני פיקח אני חושב על מראה פניה בלילה האחרון ההוא. לא משנה כמה אהיה רחוק, תמיד איכשהו אהיה קרוב לילדת השמש