יומנה של אשה נבגדת

יומנה של אישה נבגדת / צביה גולן

לפעמים זה פשוט תופס אותך ככה, כשאת הכי פחות מוכנה לזה, כאילו שמישהו יושב לו שם למעלה, רואה כל מה שאת עושה, ומגיב בהתאם. אז ככה, לתומי, לא בשביל משהו מיוחד, קצת חיטטתי לו אתמול בתיק, אולי אמצא איזה עקבות, מי יודע, עגיל שנתלש ונמצא על הרצפה, מפית נייר עם שם של מסעדה לא מוכרת, חשבונית מס עם שם של מלון, הרי הוא מגיש הכול כהוצאה מוכרת, גם אם היא, הגברת, לא ממש מוכרת, בכל אופן לא לי. אז ככה לתומי אני מחטטת, קצת מתייסרת אמנם על החיטוט, חוששת שהוא יתעורר בעוד רגע, ובעיקר חוששת מה אעשה במידע שאמצא שם, כלומר, הרי לא אוכל להטיח בו דברים כגון מה עשית במלון ההוא, או מי זאת, כי מאיפה את יודעת על כך אם לא חיטטת לי בדברים, חדרת לי לפרטיות, נכנסת לי לוורידים, התיישבת לי בעורק הראשי.
אבל אני לא יכולה להפסיק עם זה, ומשלמת את כל המחיר על זה שאני מחפשת. אני חושבת שלפעמים זה פשוט ככה בחיים. את מחפשת משהו, ובין אם את מוצאת ובין אם לא, מיד מתעורר בך הצורך לחפש עוד משהו. חדש, נוסף, עדכני.
אני אפילו לא יודעת מה אני מחפשת, כנראה את היום של אתמול, את האהבה הענקית שהייתה שם פעם, או אולי לא הייתה בכלל, מי יודע.
אבל כמו שאמרתי, זה תופס אותך לפעמים ככה הכי חזק שאפשר.
אני יושבת על הכיסא הנוראי הזה אצל רופא השיניים שלי, ד"ר מחמוד קוראים לו. אימא הרימה גבה, רופא ערבי? זה לא קצת מסוכן? אבל אני אמרתי לה שהיא מדברת שטויות, ד"ר מחמוד הוא רופא נפלא, יד של קוסם יש לו, אפילו הזריקות שהוא נותן לא כואבות, כולם אומרים את זה. רק הכיסא הזה, מי שהמציא את כיסא העינויים הזה היה בטח סדיסט מושלם, את יושבת עליו כלואה, לא יכולה לזוז, ואם כבר תזוזי, המכונה הזו, שמשמיעה רעש מצמרר של חריטת גיר על לוח, תפצע אותך כמו כלום. מה יש לומר, כיסא עינויים כזה יש רק לגניקולוג שלי, מי שהמציא את הכיסאות האלה בטח היה גבר.
אז ככה כמו שאני יושבת על הכיסא לטיפול שורש, הפה שלי פעור לרווחה ומכשיר שותה לי את הרוק, אני שומעת שיחה בין ד"ר מחמוד לרגינה, האסיסטנטית שלו. בחורה יפה כזו, לא הייתי מאמינה שגם לה אין ביטחון עצמי בשיט, וגם היא מחטטת לגבר שלה בדברים, רק בניגוד אלי היא לא מתביישת לדבר על זה בקול רם. וככה היא מספרת לד"ר מחמוד איך היא מרגלת אחרי בעלה בלי בושה.
"נו מה הוא חושבת לו?" היא שואלת, "שאני טיפשה? שאני לא יודעת מה הוא עושה?"
"אהבה זה בתוך הלב, בּׂה", מצביע ד"ר מחמוד על הלב שלו, "אם את לא מאמינה לגבר שלך, חבל על הזמן שלך, הבנת?" הוא שואל.
"אתה גבר, אתה לא מבינה בדברים כאלה", היא עונה לו, "אישה צריכה ככה חזק מחזיקה גבר שלה, אחרת בורחת חת שתיים", מאגרפת רגינה שתי ידיים עדינות.
"אני מסביר לך עוד בָּעם", הוא עונה, "אם אין אמונה, אין אהבה, הבנת?"
"אמונה זה דבר אחד ואהבה דבר שנייה", היא עונה לו בשלווה.
"לא", הוא מתרגז, "אם את לא מאמינה לו, אז חבל על הזמן שלך בכל מקרה".
"אתה מדברת שטויות", היא מחייכת.
"אז אני אספר לך סיפור שתביני, טוב?" הוא מאבד כמעט את הסבלנות, "בָּעם הכרתי איזה בחורה, ככה בלי אמונה בלב שלה, היא לקחה בלש אחרי הגבר שלה, אבל הבלש לא מצא כלום, שום דבר, נקי כמו חלון שקוף היה הבעל שלה, אבל הוא עזב אותה בכל זאת, את יודעת למה?"
"למה?"
"בגלל שלא הייתה לה אמונה בלב שלה, ככה בּׂה", מצביע דר' מחמוד שוב על הלב שלו.
אני יושבת על כיסא העינויים, הפה שלי פעור לרווחה, ואני חושבת על מה שסיפר ד"ר מחמוד ברגע זה, ואיך זה שדווקא היום, אחרי שאתמול בלילה חיטטתי לו ככה, איך זה שדווקא היום אני שומעת את הסיפור הקשה הזה, מה זה בא לרמוז לי?
לא יודעת, בחיי, אני ממשיכה לשבת שם על הכיסא, ד"ר מחמוד גוחן מעלי ובלי לשים לב הוא מושך לי בשערות, אבל אני לא מרגישה שום כאב, רק זיכרונות שמציפים אותי כמו מבול, איך ראיתי אותו פעם ראשונה, לא, לא את מחמוד, אותו, את הבעל שלי, כמה גבוה ויפה הוא היה בעיני, יצירת פאר של הטבע, ואת הלילה ההוא במכונית שלו, כל כך חם הוא היה עלי שלא הייתה לו סבלנות לחכות עד שנגיע לחדר נורמלי, ואיך הוא הציע לי נישואים, משהו שבאמת אי אפשר לשכוח, אפילו שהיום הוא מכחיש, אבל זה היה כך בדיוק, בשייט, ירוק מסביב, מים כחולים ושמש, כמה אהבה הייתה שם, אלוהים יודע, והוא הוציא מהכיס את הקופסא הקטנה המיוחלת, חשבתי לי שלעולם זה לא יקרה, אבל זה קרה. הוא פתח את הקופסה והייתה שם טבעת נוצצת, תתחתני איתי, הוא אמר. תתחתני איתי. ואני נפלתי לזרועות שלו, הסירה התנדנדה קצת, כמעט נפלתי למים, ובמחשבה שנייה באמת נפלתי למים באותו יום. ואני שומעת את ד"ר מחמוד אומר לרגינה, "אם יש שכל, כבר לא צריך שום דבר אחר", הוא אומר לה, והחיוך שלה מעצבן אותו כנראה כי הוא כמעט צועק: "אהבה זה בּׂה בלב שלך. אם אין לך אמונה, לא שווה שום דבר, הבנת? "