"יום הולדת… אתה המתנה המושלמת.."

"מזל טוב!" קריאתה של אמא הדהדה בכל רחבי ביתנו הקטן. כיביתי את הנר הקטן שהיה מוצב על השולחן, בלי עוגה או משהו שהיה תקוע תחתיו. רק נר פשוט על השולחן, אבל זה הספיק לי, כי המבט של אמא ושל אבא היה שווה הכל.
האושר בעיניים שלהם…
אני חושבת שאמא הייתה מאושרת בשבילי כי זה אומר שאני אוכל להתחתן עכשיו. אני חושדת בה שרק לזה היא חיכה עד עכשיו…
"תודה אמא! תודה אבא! אתם הכי בעולם!" הצמדנו כתפיים בחיבוק קבוצתי ואמא אמרה שאני חופשייה לשוטט לבדי היום איכן שארצה – כל עוד אני לא יוצאת מגבולות הכפר.
התלבשתי חגיגי מעט, אחרי הכל זה עדיין היום הולדת שלי, ויצאתי מהבית. ידעתי כבר לאן אני רוצה ללכת.
לגבעה.
כל הדרך זמזמתי לי שירים ישנים שאני מכירה וחייכתי. עיניי חקרו כל פרפר ופרפר שעבר מולי וכל אבן שהייתה בדרכי.
הייתי מאושרת ואף אחד לא ידע את סודי, לא ידע למה.
התחלתי לטפס עליה, רגל אחרי יד, עד שהגעתי לפסגה.
כמה פעמים כבר טיפסתי עליה? אולי מאות…
החלטתי להעביר שם את כל היום שלי, הרי ממילא אני חופשייה ואין לי שום חברות בכפר. וחוץ מזה, היום הוא צריך לבוא.
ג'ונתן.
השמש כבר הייתה באמצע השמיים והוא עדיין לא בא. זה לא הפריע לי. אני בטוחה שהוא יבוא.
הוא הבטיח.

השעות חלפו להן מהר. אני חושבת שבכלל נרדמתי מתישהו מבלי לשים לב, כי כשקמתי ראיתי זר פרחים עדין נח לידי, וורדים וסיגליות. חיוך עלה לשפתיי ולקחתי את הזר בידי, שואפת את ריחם של הפרחים אל קרבי.
"אני שמח שאת אוהבת ולא טעיתי," אמר קול. חיפשתי אותו במבטי אך היה לי קשה מעט לראות, שכן השמש כבר ירדה והיה אפרורי מעט.
אך לבסוף מצאתי אותו. הוא ישב מולי – או שיותר נכון לומר מאחורי.
"התגעגעתי."
החיוך שלו, גומת החן הקטנה בלחיו הימנית, עיניו החומות-זהובות, שפתיו העדינות… לא היה אכפת לי שהוא מגחך על זה שאני שוב בוהה בו, כמו כל פעם אחרי שאנחנו רואים אחד את השנייה אחרי הניתוק, אני פשוט רוצה לחרוט אותו בזיכרוני, כל פרט ופרט ממנו.
"גם אני," השבתי והתנפלתי עליו בחיבוק גדול. חיבוקים היו מותרים, שכן יש בעיה במגע שהו.
הוא כרך את זרועותיו סביב צווארי והביט עמוק בעיני, ראשו קרוב כל כך…
"אני מקווה שלא נתת לאף אחד לשבור אותך בזמן שלא הייתי פה," אמר. "וגם לא לחטוף אותך." נימת קולו הרצינית הוחלפה בשעשוע ואני פרצתי בצחוק.
"נראה לך? אני חיכיתי לך. רק לך." קולי היה רך, אני לא חושבת שאני זוכרת שהוא היה רך ככה אי-פעם. יכולתי לחוש אנדרנלין בכל הגוף. הוא סוף סוף פה!
"גבהת," אמר פתאום. הוא סרק אותי בעניין, עיניו לא פוסחות על שום פרט ממני. הרגשתי מובכת. "כן… טוב, גם אתה השתנת קצת." –שקרנית, הוא לא השתנה בכלל. הוא אותו אחד שפגשת מלפני שלוש שנים שעזר לך והפך להיות לך לאח-ידיד.
"שקרנית. אני רואה לפי העיניים שלך שאת משקרת." הוא גיחך. נחרתי בבוז. שכחתי שהוא כבר מכיר אותי יותר טוב שאני מכירה את עצמי.
"זכרת את היום הולדת שלי…" התיישבנו בקצה הגבעה. הדשא היה נעים לרגלינו והבטנו שנינו בשמיים שהתחילו להתכסות באפור-שחור.
"שמונה עשרה נכון?" הנהנתי לאות אישור.
"הכנתי לך מתנה מיוחדת… ליום הולדת מיוחד… אני מקווה שתאהבי אותה." הייתי סקרנית מאוד לדעת מה הוא הביא לי. ג'ונתן היה גדול ממני רק בשנה, ובכל זאת בגלל מראהו הוא היה נראה הרבה יותר. הוא שינה תנוחה ואמר לי לעצום את עיניי. "ובלי להציץ! אחרת אין מתנה." עצמתי את עיניי ולא הצצתי, למרות שממש רציתי. שמעתי רשרוש קל ואז "את יכולה לפקוח אותם." פקחתי את עיניי והרגשתי שאני חולמת, כאילו הרגע יצאתי מאחד הספרים שנחו ליד מיטתי.
"שי לנה דין, תתחתני איתי?" ליבי החסיר פעימה לרגע, מעכל לאט את המצב שבו הייתי. יכולתי לשמוע את קולי אומר "כן" חלש ואז בקול הכי מאושר שהפיק אי-פעם.
"כן."