"יום אחד יהיה לי ארמון" :)

#-לפני שנתיים-#

"גם פה, את רואה? זה ממש לא כמו שמריה ביקשה ממך!" הקול הצורמני של ליליאן נשמע לי ברור מאוד, בהתחשב בכך שהיא מתכופפת אליי וטיפה נעה מתוך המחוך רק כדי להיות קרובה לאוזן שלי, למרות שמבחינה גאוגרפית אנחנו די-באותו חדר.
הרמתי את שולי החצאית המיושנת והקרועה שאני לובשת מהרצפה, וחשבתי אולי כדאי לבקש ממריה לתפור לעצמי את החצאית כי היא קרועה, בזמן שאני תופרת בשבילה את הבגדים.
"את שומעת או שאת חולמת?" היא רקעה בנעלי העקב שלה, ואני קמתי מהמקום בו ישבתי קודם, הרצפה. "שמעתי, ליליאן".
בעוד שאני באה להסיט כמה קצוות שיער שנפלו על פניי, מאדרה נכנסת לחדר ומגיעה ממש קרוב אליי תוך כמה שניות. היא מרימה לי את השיער שאסוף בגומייה ופורמת אותו – "איזה מן שיער יפה זה. אוח. אולי ניקח אותו, אה, ליליאן?" היא צוחקת בעוד שהיא מסתכלת עליה.
אני מנסה להסתכל בעיניה. האחיזה שלה מתחילה לכאוב לי.. פתאום נשמעו זוג נעלי עקב נוספות מחוץ לדלת המעוטרת וברגע זה מאדרה שמטה את השער שלי, שאחזה בו, והיא וליליאן יצאו את החדר.
התבוננתי שוב במקום בו ליליאן העירה לי שלא נקי. הרי זה כל כך נקי עד שהרצפה משתקפת, חשבתי, ומיד ביטלתי את מחשבותיי.
יונה לבנה התיישבה על אדן החלון. מעבר לדמותה נראו השמיים, כבר כמעט ללא זכר לכחול שהיה בו עד לפני זמן מה. המראה המיוחד של היונה הלבנה על רקע האפילה שבחוץ העלה בי חיוך לרגע. אני תוהה אם אי פעם באמת הבטתי בעצמי במראה. אני חושבת שלא.
התנערתי. למה אני חולמת, יש לי עבודה לעשות!
אני שומעת באי-רצון את הצעקות שנשמעות מחוץ לחדר הענק והמבריק שאני ניצבת בו כעת. זה החדר של מריה. חדר ההלבשה של מריה, יותר נכון. אני מבריקה את הארונות האדומים הבוהקים שניצבים גבוהים, מתיימרים לנשוק לתקרת השיש הלבנה. אני נפנית לקצה השני של החדר, בו השמלות תלויות אחת מול השנייה בסדר מופתי ובגובה. אף פעם לא התבוננתי באמת בשמלות הללו, חשבתי תוך כדי שאני מביטה בשמלה הראשונה שהכל בה טוב וממשיכה לבאות.
אני נבהלת למשמע טריקת דלת. לפי הרעש, זו בטח מריה שטרקה. האמת היא שתמיד נשמע רעש בטריקה, מרוב הגודל של הדלת. לא יצאתי אותה למעט שתי פעמים בכל חיי, ואני לא זוכרת בשביל מה. אני מסיימת את שורת השמלות התלויות אחרי שאני מחזירה שמלה לבנה לסוף השורה, כי מריה אוהבת שהשמלות הצמודות בהתחלה וכל הנפוחות לסוף. עצרתי לרגע מול השמלה, היא הייתה כל כך יפה. השמלה התחילה במחוך עם חצי-כתפיות נפוחות, ופנינים כסופות בצידיהן. בחגורה, בד לבן עם פרח כסוף תלת ממדי, ולבסוף.. לבסוף השמלה התנפחה לה בשכבות של לבן-כסוף עם פנינים קטנות ומסביב לכל פנינה עיטורים נוצצים בצבע כסוף. אף פעם לא ראיתי את מריה, או אחת מהבנות לובשת אותה. אולי כי היא ארוכה מדי. הן תמיד אומרות לי עד כמה זה לא פייר שאני גבוהה, והן לא, ושיום אחד הן עוד ימצאו את הנעליים הבלתי-נראות שאני נועלת כדי להיראות גבוהה..
היונה הלבנה עדיין שם. אני מציצה בשעון. השעה 11. הן בטח יחזרו עוד הרבה זמן. והחדר מבריק.. אני ניגשת לפינת החדר שם הניחה לי ליליאן את רשימת המטלות שלי בשביל הלילה..
דפיקה בדלת. אני לא יודעת מה לעשות, כי אסור לי לפתוח את הדלת. ומריה והבנות לא פה.
הדפיקות נשמעות חזק יותר.
ועוד יותר חזק.
"מריה ובנותיה!" אני שומעת צעקה רמה, אפילו אצילה אפשר לומר, ואני נבהלת. הלב שלי דופק מהר ואני מתיימרת לעמוד יציב ולרדת לפתוח.
אני פותחת.
"מריה ובנותיה?" עומד מולי גבר גבוה, אצילי, שרירי. מאחוריו עוד בערך חמישה גברים. "אמ, לא .. אני, אני המשרתת.. אני.."
"אנחנו צריכים להיכנס. מצטערים. קיבלנו פקודה מהמלך."
גבר אחד מאחורה אומר לו: "אבל היא רק המשרתת, נלך לבתים אחרים…"
אבל הגבר שעומד מולי ממשיך בשלו. "קיבלנו פקודה ברורה מאוד מהמלך, עלינו להיכנס לכל בית שיש בו אישה!"
הם נכנסו בלי לשאול. פשוט נכנסו. נבהלתי. ומה אם מריה תיכנס עכשיו? אילו מן מילים אוכל לומר לה??
הדלת נשארה פתוחה. ניגשתי לסגור אותה, כי מריה טוענת תמיד שנכנס קור והכל באשמתי אם מישהי מהבנות מתעטשת, למרות שאם מסתכלים על עובדות זה לא מתפקידי כל מה שקשור בדלת. הגבר שדיבר איתי מחזיק את הדלת פתוחה.
"הנסיך דניאל בחוץ. מחכה. השאירי את הדלת פתוחה בבקשה."
אני מבולבלת, בעיקר לחוצה, עייפה, מי אלה, מה הם רוצים.. "אני רק המשרתת," אני מנסה להסביר.
"תראי, היה עכשיו סקירה ממוחשבת במחשב של כל נשות הממלכה בחיפוש אחר אישה לנסיך, אישה שהנסיך זוכר ומחפש אותה כבר הרבה זמן. הנסיך מצא מישהי במאגר התמונות של הנשים באזור זה של המלוכה. ועכשיו לעניינים – אין פה עניין של רצון. ואני גם חושב שזו לא את," הוסיף. הוא צוחק? אני עוד לא מעכלת, אבל בסך הכל הוא צודק. שאני יכיר את הנסיך?..
אני חוזרת מן המטבח עם מגש של כוסות שתייה אל חבורת הגברים שעומדים בצד הדלת, מתלבטת אם להציע להם גם לשבת ומחליטה שכן. במחשבה לאחור, זו ההחלטה הראשונה שקיבלתי בעצמי ב.. כל חיי.
אני מסתובבת לאחור לראות אם שכחתי ספל, ואז נתקלת במישהו שנכנס בדלת.
הנסיך.
התנגשות.
המגש נופל.
רעש חזק של ספלי חרסינה מנופצים. הגברים ממהרים לראות אם הנסיך נפצע.
צווחה נשית של ליליאן חודרת לאוזניי ממרחק של קילומטר, כנראה חוזרות וראו את הרכבים של משפחת המלוכה קרוב לבית שלהם.
קרוב לפה.
הנסיך מרים את ראשו להסתכל עליי.
וברגע שעיניו פוגשות את עיניי, הוא צועק שתי מילים בקול צרוד.
"זאת היא!"

#- 17 שנים לפני כן -#

יום אביבי בהיר והגינה רועשת מילדים.
אמא מושיטה לבת שלה את היד ואומרת, "בואי חמודה קטנה, בואי נלך לשחק".
הילדה הקטנה עוזבת את היד של האמא. היא פונה למגלשה ומתגלשת כמה פעמים. בפעם השלישית היא רואה שהרבה ילדים כבר בתור על הסולם, אז היא פונה לנדנדה.
שם היא מכירה ילד חמוד.
ילד טוב. מתוק.
שמו דניאל.
הם משחקים ביחד הרבה. לא עוברים כמה ימים והם נהיים החברים הכי טובים.
כיתה א' והם לא ביחד באותה הכיתה, אפילו לא באותו בית הספר, אבל מספיק שהם באותה שכונה. הם כל כך אהבו אחד את השנייה ושיחקו ביחד כל כך הרבה.
זה היה באחת הפעמים שהם שיחקו יחד בארגז החול שבצד השמאלי של גינת השעשועים. הם העבירו דליים לאחד השני, הכינו קציצות חול ובנו ארמון חול.
"יום אחד," אמר דניאל לילדה, "יהיה לי ארמון. ואת תהיי איתי בארמון." הילדה צוחקת ומעבירה ממנו את המשפך, ואז שופכת בעזרתו קצת חול על הקצה של הארמון. "ואני יהיה המלכה?" היא שואלת.
"כן," הוא עונה לה בחיוך ואז קם ומתנער. "הבאתי סוכריות בתיק!" הוא אומר והולך לספסל שם ישבה אמא שלו עם התיק, כדי להביא את שתי הסוכריות שמר אצלו בשבילו ובשבילה.
כשחזר,
היא כבר לא הייתה שם.
"סינדרלה!!!!" הוא צעק, ומי שבאה לראות מה איתו הייתה אימא שלו, ולא סינדרלה.
היא נחטפה..

#-היום-#

סינדרלה מרימה משהו בזרועות שלה.
משהו עטוף בשמיכה קטנה ולבנה, משהו צווח, משהו מתוק.
תינוקת.
דניאל עומד לידה ומחבק אותה.
"סינדרלה?" הוא אומר לה,
"כן דניאל." היא מחייכת חיוך של אושר.
"יש לי וידוי. אני אוהב מישהי יותר ממך" הוא מסתכל על סינדרלה במבט חתום למחצה.
סינדרלה מכווצת גבות ומחייכת חיוך בלי שיניים, הסומק שעל לחייה מוכר לו עוד מכיתה א'. "מי?" היא שואלת.
"הבת שלנו," הוא עונה, ומלטף את הלחיים של התינוקת בעדינות.