יוליה.

הוא כבר היה על גג מגדל המים הישן, מוכן לקפוץ אל מותו. מתחתיו נפרש כל העמק, השדות, הכרמים, ובמרחק הנחל הכחול. הוא נשם נשימה עמוקה, שריריו מוכנים לקפיצה, ורק אמר את שמה בפעם האחרונה. "יוליה". הוא לחש בשקט.
הרוח נשבה מאחוריו, וכמו נשאה את צלילי המילה הלאה, לעבר האופק המתקדר. הוא הרים רגל אחת מעל הקצה, מוכן. אבל קיפץ לאחור למשמע צעקה מאחוריו.
"אור! מה אתה עושה?!" קול נערה צעק אליו בקול גבוה.
אור הסתובב מיד, לרגע חשב שתפילותיו הכמוסות ביותר התגשמו, אך מולו ניצבה לירי, תלמידת י"א1. הם לא היו בקשר כלל, וזו כנראה הפעם הראשונה שדיברו מעולם.
"מה את עושה כאן?" אור שאל מיד.
"אני רק באתי לשבת פה ולראות את השקיעה," אמרה, והרימה את ידה המחזיקה מחצלת וספר. "אבל כמו שזה נראה אתה באת להתאבד."
"לא, גם אני באתי לראות את השקיעה." אמר אור במהירות, אך ריח השקר היה באוויר.
"ממש לא אור, אני ראיתי אותך… כמעט קפצת," היא אמרה בתקיפות. "אתה יודע שאפשר למצוא תמיכה נפש-" באותו רגע ניסה אור לקפוץ שוב. " שיט אור אל תקפוץ!" לירי זינקה ותפסה בצווארון חולצתו, שכמעט נקרעה.
אור היה באוויר, הקרקע 25 מטרים מתחתיו, וכל מה שמחזיק אותו הוא צווארון החולצה. רק 25 מטרים מפרידים בינו לבין המוות המיוחל. אך הוא מפחד.
"אור בבקשה, תן לי לעזור לך, החולצה תכף נקרעת! אור!"
בעתה אחזה בו, האינסטינקטים הבסיסיים שלו תפסו את הפיקוד.
בבת אחת הוא הסתובב לעבר המגדל, בעודו באוויר, ופנה לתפוס את קצהו. רגע לפני שידו תפסה את קצה המגדל, חולצתו נקרעה.
לירי, שנותרה עם פיסת בד ביד, צרחה בקול איום, אולם אור הצליח לתפוס את הקצה, והרים את עצמו חזרה אל הגג.
"לעזאזל אור! מה עובר עליך?" אומרת לירי הנסערת, "מה אתה מנסה להתאבד לי מול העיניים?! טיפה רגישות!"
אור פלט נחירה, הקיץ שעבר עליו גרם לו לשכוח כמה מעצבנות יכולות להיות הבנות בשכבה שלו. הוא התיישב על גג המגדל, נגע בקצות אצבעותיו בחלק החשוף בצווארון החולצה.
" באמת אור, תראה באיזה עולם מושלם אתה חי, למה שתרצה לעזוב משפחה וחברים?" שאלה לירי.
אור המשיך לשתוק, מביט אל המרחק, דמעות בעיניו. ואפילו הוא לא יודע אם אלה דמעות של עצב או הקלה.
"אני באמת לא מבינה למה אור…" מנסה לירי שוב.
"למה? זאת למה השאלה. השאלה היא בשביל מה? בשביל מה להמשיך כאילו הכל כרגיל? מהי התכלית של כל זה? מה שווה כל זה בלי…" אור דיבר במהירות, אך דעך בסוף.
"בלי מה אור? יש לך הכל. אתה אהוב בין תלמידי התיכון, אתה ספורטאי מצטיין בנבחרת ישראל באתלטיקה, אתה תלמיד מצליח… יש לך הכל." לירי אמרה, ואור התפלא כמה היא יודעת עליו. "מה חסר לך? מה אתה צריך?" ניסתה לירי להבין.
"אני… רק צריך… לא חשוב" אור גמגם.
"לא יכול להיות שזה לא חשוב," לירי דרשה, "אתה כמעט ויתרת כרגע על חייך. זה כנראה הדבר הכי חשוב. מה חסר לך?"
אור נשם נשימה עמוקה, הביט שוב אל הנוף המרוחק.
"היא, היא חסרה לי. למרות שהיא אף פעם לא הייתה לי, היא חסרה לי." אור אמר, והדמעות כבר זלגו על לחיו.
"מי? מי האחת ששברה לך הלב? מי זו שאתה לא יכול להשיג?" לירי אמרה בבוז קל.
"היא… היא הנערה היפה ביותר שאי פעם ראיתי, בחיי." אור אמר.
"יש עוד הרבה נערות אור, גם אם לא הכי יפות. תמיד תוכל למצוא אחת אחרת, מי לא תאהב אותך?" השיבה לירי, "אין אחת ששווה את החיים שלך, תמיד יש תחליף."
"לא, לא. היא הייתה באמת מיוחדת," אור הניד בראשו. "השיער שלה, הבהיר, כמעט בלונדיני. הצורה שבה סידרה אותו, בצמה ארוכה לאורך הגב. הפוני הקטן, שמעטר לה את המצח כמו כתר של מלכה." אור דיבר, ובעיני רוחו ראה אותה. "החיוך שלה, איך שהשפתיים הדקות מתעקלות מעלה בדיוק בזווית הנכונה. וכשהיא חושפת את השיניים בחיוך, פתאום האור בחדר גדל פי שניים. אני נשבע, אם הייתי יודע, שכל ערב לאחר יום ארוך, הייתי חוזר הביתה והיה מחכה לי החיוך הזה, אז לא היה לי יאוש בעולם." אור דיבר, ולירי הקשיבה, משתאה. "ועיניים כאלה, שגורמות לי לשאול איך זה שכל היופי והעומק בעולם התנקזו לשתי נקודות בפניה של נערה. ראיתי את כחול השמיים וכחול הים, אך אף אחד מהם לא יפה כמו הכחול של עיניה. אני נשבע, אם הייתי קם בכל בוקר, ורואה מולי את העיניים הללו, הייתי חי את חיי מאושרים ומת אדם מאושר."
השתררה שתיקה, לירי לקחה לעצמה כמה רגעים לעכל את דבריו. לירי חיפשה מה להגיד, אך לא ידעה איך לעודד אותו, כיצד להוציא אותו מהיגון העמוק. אך לבסוף שאלה בפשטות:
"איך הכרתם? איך נפרדתם? ספר לי עליה, ספר לי את הסיפור."
אור נאנח, הוא רצה לספר, אבל גם לו הסיפור לא היה ברור.
"בוא נתחיל פשוט," קלטה לירי את הקושי שלו, "איך קוראים לה? מאיזו כיתה היא בשכבה?"
"לא לא," גיחך אור, "היא לא מהשכבה, אפילו לא מהמדינה" אור אמר, ולירי הביטה בו, מופתעת.
"שמה הוא יוליה, והיא מגרמניה." המשיך אור, "הכרתי אותה לפני חודשיים, כשהייתי במחנה אימונים של נבחרת ישראל באתלטיקה בפולין. אל המחנה באו אתלטים מכל העולם, והיא ביניהם." לירי לא הסתירה את הפתעתה, היא פתחה את פיה כדי לשאול, אך נעצרה. נתנה לאור להמשיך בסיפורו.
"לגמרי במקרה, ירדתי עם חברי לנבחרת לאגם קטן הצמוד למחנה, לשחק בפריזבי. והיא הייתה שם עם חברותיה. שיחקנו יחד, צחקנו בעברית וגרמנית. כבר אז שמתי עליה עין, אבל רק באותו ערב התאהבתי בה באמת.
"באותו ערב התקיימה מסיבת אמצע המחנה, שלמרות שהיה מקצועי לחלוטין, המארגנים הבינו שהנוער מחפש להנות קצת. ולמרות זאת, אין ממש יותר מדי מה לעשות במסיבה, אך יש רגע אחד שהוא שיא הערב – ריקוד הסלואו. לכל אורך הריקוד מבטינו הצטלבו, חשתי במבט שלה מחפש אותי, ואני חיפשתי אחר עיניה. פחדתי להזמין אותה, מעולם לא עשיתי דבר כזה, אך רציתי זאת באמת, הרגשתי שזה יכול לעבוד. הרגע הגיע, והוכרז על שיר הסלואו, כבר פניתי אליה, אך הפחד תפס אותי בדרך. לרגע אחד ראיתי אותה, לבד, רציתי כל כך לגשת, אבל הפחד אחז בי ושיתק אותי, נותרתי נטוע במקומי. ושנייה אחר כך, היא כבר רקדה עם אחר – חברי לנבחרת עומרי. באותו רגע, הכל קרס, כאב חד שאי אפשר להסביר, כי רק כאשר אתה מפסיד משהו, אתה מבין כמה יקר הוא היה. רק כאשר הלב נשבר, אתה מבין שהתאהבת. ובסוף הריקוד, הסתכלתי אליה, היא החזירה מבט, ויכולתי להרגיש שפספסתי משהו. רגע אחד של חוסר יכולת, של פחד משתק, והדמעות זולגות. לא ישנתי באותו לילה, חשבתי על איך הדברים היו יכולים להסתדר אחרת, איך אני הייתי מקדים את עומרי, רוקד עם יוליה, והולך לישון מתמוגג."
אור נעצר לרגע וקינח את אפו.
"המחנה נמשך, הקשר המתהווה בין עומרי ליוליה היה שיחת היום בקרב המשלחת הישראלית, ואני נקרעתי מבפנים. כל המשלחת עודדה את עומרי, בשבילם זה היה רק משחק, מי ישיג איזו חתיכה בינלאומית. אך בשבילי זה היה יותר מזה, כי היא המשיכה לשלוח אלי מבטים. וכל פעם שפגשתי בעיניה, הרגשתי שיש פה חיבור. ידעתי שיש אהבה, אהבה במבטים. רציתי בכל ליבי להפוך אותה לאהבה אמיתית, אבל לא יכולתי, עומרי עשה את הצעד ראשון. בכל יום שעבר, וראיתי אותה, פשוט… פשוט לא רציתי שזה ייגמר, לא רציתי שיבוא היום ולא אראה אותה יותר לעולם.
"והמבטים גם נמשכו, אני חיפשתי אותה במבטי, והיא מצאה את עיניי. ובכל פעם, אותה תחושה של חוסר אונים, התחושה שהחמצתי את הזדמנות חיי, ההזדמנות לאהבה. ולאט לאט, התחלתי לשחרר, לוותר, רק ליהנות מכל מבט, ולדעת שהוא אולי האחרון.
הלילה האחרון הגיע, ואיתו המסיבה האחרונה. התחרויות נגמרו, וכולם חיפשו את ההזדמנות לשחרר קיטור, ולהפוך קשר ידידות לקשר רציני. הגעתי למסיבה בלי תקוות, רק עם הכרת תודה, שאזכה לראות אותה רוקדת ומחייכת עוד פעם אחת. אבל בשביל עומרי זו הייתה ההזדמנות, וכולם ידעו זאת. נהניתי, באמת שנהניתי, לראות אותה רוקדת, שמחה, בשיא יופיה. וכשהגיע הסלואו, עומרי ניגש, והם רקדו. צמוד צמוד, כשהוא מביט בעיניה, שניהם מחייכים. ולמרות שהגעתי למסיבה ללא ציפיות, שלם עם הגורל שנגזר עליי, זה כאב. עמוק בפנים, ידעתי שאני לא מסוגל, לא מסוגל לוותר עליה. כי כשהלב בוחר, הוא אינו יכול באמת לוותר על הבחירה שלו, לא יכול לשחרר, והוא נשבר. "
אור נעצר לרגע, יודע שהחלק הבא בסיפור הוא זה שגרם לחרטה הקשה ביותר.
"ובזמן שהם רקדו, ניגשה אליי בחורה צ'כית, והזמינה אותי לרקוד. הייתי מוצף ברגשות, חלק מהן גם כעס ותסכול, אז פשוט הסכמתי, אולי רציתי לנקום. כל הריקוד הסתכלתי עליהם, על עומרי ויוליה, כל כך מאושרים, אך בכל פעם שהעפתי אליהם מבט, הצ'כית מיקדה אותי בחזרה. לקראת סוף השיר, הצ'כית משכה אותי החוצה, לצד. לרגע קפאתי, הלבטים אחזו בי. ושוב, סערת רגשות כעס ונקמה, גרמה לי לאחוז בידה, ולצאת איתה.
"זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי, אבל לא התרכזתי בה, בבחורה או בנשיקה, חשבתי רק על יוליה. תמיד חשבתי שהנשיקה הראשונה תהיה מלאה ברגש, בתחושות עזות, בפרץ של הורמונים ברגע אחד. אבל האמת, שלא הרגשתי כלום, מגע שפתיים ולשון חסר משמעות."
אור השפיל את מבטו, ולירי רק הסתכלה עליו בעצבות.
"הצ'כית התרגשה," המשיך אור, "ואני הרגשתי מטומטם, שיחקתי בליבן של שתי נערות. כשחזרנו למסיבה, יוליה הסתכלה אליי, מבטינו הצטלבו בפעם האלף אולי, אבל היא העיפה מבט גם לעבר הצ'כית, קלטה מה קרה. ושוב הסתכלה עליי, הפתעה ואכזבה בעיניה. זו הייתה הפעם האחרונה שהבטתי לתוך עיניה.
"המסיבה נגמרה, הצ'כית הבינה שאני לא באמת מעוניין, ונטשה, מאוכזבת. הרגשתי אשם, לא האמנתי שכך שיחקתי ברגשות של אדם. העונש שלי הגיע באותו הערב, כאשר לחדר שלי הגיעו שני השותפים של עומרי לחדר, וביקשו להעביר בו את הלילה כי עומרי ויוליה החליטו לבלות בו את הלילה האחרון שלהם יחד.
"הכאב היה עצום, מלא בחרטה, על כל הטעויות שלי בשבוע האחרון. מהביישנות והריקוד שנגנב, ועד לצ'כית והנשיקה חסרת הרגש. הכל התנקז לרגע שבו אני בוכה מתחת לשמיכה, בעת שהיא חווה את הלילה המרגש בחייה, ורק קיר אחד מפריד בינינו. ושוב, הגעתי לאותה מסקנה, שאני צריך לשחרר, רק להגיד תודה שהכרתי אותה וראיתי כזה יופי. ניסיתי להרגיע את הכעס על עומרי, כעס שיצא עליו מבלי שהבין למה. אין טעם לכעוס עליו, כי אני מבין את אהבתו, אחרי הכל היא הנערה היפה ביותר שאי פעם ראיתי. וגם, לא כדאי להרוס ידידות מופלאה ביני לבין עומרי, על חשבון אהבה דמיונית עם יוליה. ולקראת השעה שלוש בלילה, כששמעתי אותה יוצאת מהחדר השכן, נרגעתי לגמרי, ובליבי רק תקווה שמחר אוכל להישיר אליה מבט. אבל לא כך היה, היום האחרון היה מלא באריזה והתארגנות, וברגעים הספורים שהיא הייתה קרובה, היא לא הביטה לכיווני. דקות אחדות לפני שיצאנו לשדה, עומרי רץ לחדרי הבנות, רק כדי להגיד שלום אחרון. ואני הסתכלתי עליו, רץ במהירות, 'כמה בר מזל הוא' חשבתי לעצמי. אך ידעתי, לא בגלל מזל זה לא הייתי אני זה שרץ, רק בגלל החלטות שגויות, פחד וביישנות.
"בדרך חזרה, בכיתי על שמשת האוטובוס בדרך לשדה, ובכיתי בשקט במטוס כשחופי ישראל נגלו מהחלון. כי בלעדיה, בלי הידיעה שאראה עוד פניה, הכל חסר משמעות. היא הייתה מושלמת במלוא מובן המילה, והיא אהבה אותי, או לפחות כך אני רוצה להאמין. איך אני אמור להמשיך לחיות את חיי, אחרי שפספסתי את הזדמנות חיי. איך אני יכול להמשיך, כאשר היא לא יודעת כמה אני באמת אוהב אותה. איך אמשיך בלעדיה?"
אור סיים והשתתק. לירי שתקה גם היא. היא לרגע לא האמינה, שאהבה נכזבת היא הדבר שהביא את אור לנסות לשים קץ לחייו, כמה אירוני.
"אבל אור, זו רק בחורה. זה רק לב שנשבר, כמו שקורה לרוב בגיל נעורים." לירי עוד התקשתה להבין.
"זה לא לב שבור, זה לב שלם." אור הסביר."לב שהתחבר בזכותה, ופעם רק בשבילה. וכאשר היא רחוקה, הלב מפסיק לפעום. והיא לא רק בחורה, היא נערה של פעם בחיים, ובלעדיה אין באמת חיים."
"יש עוד כל כך הרבה בנות בעולם, פה בשכבה. ולדעתי, תוכל באמת להשיג את כולם. אפילו אם זה רק לפורקן רגעי." לירי נזהרה במילותיה.
"נכון, יש הרבה בנות," הסכים אור, "ואפילו די יפות. אך כל אחת שאני רואה, אפילו אם היא היפה בבנות, אני תמיד מסכם במשפט אחד: 'היא יפה, אבל היא לא יוליה'. ולכן שום פורקן רגעי לא יוכל למלא את החסר. כי האהבה שלי ליוליה הגיעה מהלב, ולא משם למטה – מאיפה שהיא באה בדרך כלל בגיל הזה. יש בה קסם ששבה את את עיניי וליבי, שאין באף אחת אחרת, יפה ככל שתהיה."
"אתה לא חושב שהגזמת?" שאלה לירי "אחרי הכל, לא היה ביניכם חיבור אמיתי, רק כמה מבטים קצרים שהחלפתם. רק איזו תחושה קלה, איזה קראש חולף. למה שתוותר על החיים שלך בעבור אהבה שעוד לא התקיימה? הרי זה היה יכול להיות הרבה יותר כואב אם הייתם באמת מכירים ונאלצים להיפרד… " לירי אמרה, בטון ביקורתי מעט.
אור רק חייך, הוא התמודד עם השאלה הזו פעמים רבות.
"אלה לא הדברים שעשינו שעליהם אנו מתחרטים, אלה הדברים שלא עשינו שמותירים אותנו כאובים ומלאי חרטה. אין בי חרטה על האהבה שלי אליה, יש בי חרטה קשה על הטעויות בדרך, על הצעדים שלא עשיתי, הסימנים שלא ראיתי. החרטה הזו, משאירה אותי חסר אונים, ללא כל יכולת להמשיך. הידיעה שכל האהבה שלה זכה עומרי, הייתה יכולה להיות שלי, הורגת אותי כל יום מחדש. ולכן החלטתי לשים קץ לסבל."
"אני עדיין לא מאמינה," לירי התפרצה. "זו רק עוד אהבה נכזבת, עוד אלפי נערים חוו אותה בחייהם. אני מבטיחה לך שיבוא יום, ולא תחשוב עליה עוד, תשכח שהיא הייתה." קראה בטון מתוסכל.
אור הביט בה, כעוס ומאוכזב.
"לא, אני לא אשכח אותה. היא כבר חלק ממני, חלק מהלב שלי. את הצלקות שיש לי ממני אי אפשר לרפא, אי אפשר להוציא אותה ממני. למרות שהאהבה מכאיבה לי, היא זורמת לי בורידים, חלק ממני. הכאב הגדול שלי הוא שאמנם אני לא אשכח אותה, אך היא עלולה לשכוח אותי. ובכל יום שעובר, אני יודע שעוד פיסת זכרון ממני עוזבת אותה. ולכן גם אם תעצרי אותי היום מלקפוץ, תוך כמה ימים אחזור. כי לא אוכל להמשיך לחיות עם העובדה שהיא שכחה אותי."
לירי השתתקה, ושקעה במחשבות. אך לפתע עיניה של לירי התרחבו, כאילו הבינה את הכל לראשונה. היא כבר לא ראתה בו את הילד האובדני, זה שלא חי באמת מעולם, ובא למות רק כדי להרגיש משהו בחייו. לא, אור חי את חייו כמו שאחרים לא חלמו, הוא חווה אהבה בעוצמה שלא הרבה אפילו התקרבו אליה, אך היא כאבה לו מדי. ולראשונה הבינה לירי, שאם לא תעשה מעשה, מחר הוא יחזור למגדל שוב, ואולי לא יהיה מי שיעצור אותו.
"תראה אור," לירי בנתה את מה שרצתה בזהירות שקולה, "אני מבינה את הכאב והחרטה… לא. בעצם אני לא מבינה, קשה לי עוד לתפוס ולהבין את האהבה המיוחדת שהייתה ביניכם. ואולי לעולם גם לא אבין, ואף אחד בעולם חוץ ממך לא יבין. אבל אני רוצה לומר, שגורלך בידך. אתה מחזיק בכאב, כאב קשה. אך הכאב הוא גם כח. אני מרגישה שאתה יכול לתעל את הכאב הזה להצלחה. למען השם, אתה בנבחרת ישראל באתלטיקה! יש לך כישרון ובעזרת הכח הזה רק תתקדם…"
"אבל איך? למה? בשביל מה?!" התפרץ אור "לאיזו מטרה? עוד גביע ועוד מדליה, הכל חסר משמעות בלעדיה. וחוץ מזה, אין בכלל עתיד בענף הזה…"
"אולי לאחרים אין," ענתה לירי בשלווה, היא ידעה בדיוק מה עליה לומר."אבל לך יש, ואתה כבר יודע בעצמך מה המטרה שלך."
"אז בואי ותאירי את עיניי…" אור פנה ללירי.
"אמרת בעצמך אור," לירי חייכה, "אתה תעשה הכל כדי שהיא לא תשכח אותך. אתה תתאמן כמו שלא התאמנת מעולם, אתה תנצח כל תחרות בדרך אל הבמות הגדולות ביותר של העולם. אתה תמיד תהיה חדור מטרה ומוטיבציה, כי בכל פעם שתעלה למסלול, תראה אותה. בכל פעם שתיכשל, תדע שהיא צופה בך, מחכה שתתרומם מחדש. ובכל ניצחון והצלחה, תרגיש איך גאה בך. כי היא לעולם לא תשכח אותך, אם תהיה שם, נוכח. אם תגיע לתחרויות הגדולות, היא תראה אותך, ותזכר למה התאהבה בך. כן אור, היא התאהבה בך, אני בטוחה, אבל גם בעומרי, וזאת עובדה. ואין פה שום צורך בנקמה, זה רק מאבק בשביל הסיכוי שהיא תזכור אותך."
אור הרים את ראשו, והפנה את מבטו ישירות לעיניה של לירי, אשר המשיכה בנאומה.
"וכן, יהיו רגעים שתשאל את עצמך האם אתה בדרך הנכונה? האם אתה מתקדם או נמשך לאחור? ותמיד תסתכל על עצמך בביקורתיות, מתוך רצון להשתפר, להיות הכי טוב, לא לאכזב אותה.
"וגם כשתרגיש שנכשלת, וברגע האמת פישלת, וגם אם זה יכאב לזמן מה, דע לך שאי שם בארץ רחוקה, היא מחכה. מחכה לראות אותך מצליח, מחכה לשמוע עליך, מחכה שתסגור את המעגל הפתוח הזה.
"ובסוף, ברגע שתשיג את המטרה, תוכל לעצום עיניים, ולראות אותה, בעיני רוחך, מחייכת אליך."
לירי סיימה את דבריה, ודממה השתררה ביניהם.
על לחיו של אור הופיעה דמעה יחידה, זלגה במורד פניו.
לירי הניעה לאט את ידה, לעבר כף ידו, מחפשת… אך באותו רגע נשמע קולו של אור.
"את צודקת. תודה לך." אמר וקם על רגליו.
"אני לא אחזור לפה שוב, לפחות לא כדי לקפוץ." הוסיף.
"לאן תלך עכשיו?" שאלה לירי בתקווה, מופתעת מעט מהמהירות שבה דבריה השפיעו עליו.
"עכשיו מתחילים, אין זמן לבזבז. עזרת לי להבין את התכלית, את המטרה, עכשיו זה הזמן להגשים" אמר אור ופנה לרדת בסולם.
לירי נותרה שם עומדת, מביטה בו יורד מהמגדל ורץ חזרה לכיוון השכונה. היא הסתובבה חזרה אל הנוף, צופה אל האופק שבו השמש זה עתה שקעה.

ארבע וחצי שנים לאחר מכן, אור על הפודיום. המדליה על צווארו, המצלמות מכוונות אליו. על פניו חיוך ענק, והוא נזכר בדרך שעבר, רגעי השיא והמשבר, שהתחילו באותו רגע מכונן, כשהבין שהכל הוא בשבילה.
"יוליה." הוא לחש שוב בשקט, הרוח נשאה שוב את מילותיו הלאה. אך לא היה בזה צורך, המצלמה קלטה.

ובמרחק אלפי קילומטרים משם, לירי צעדה במדי צבא לעבר הבית. היא פתחה את הדלת, ובסלון ישב יואב, החבר שלה, וצפה בטלוויזיה.
"הי מאמי, חזרת. איך היה השבוע?" שאל.
אך לירי התרכזה במסך, ובדמותו של אור על הפודיום. נשימתה נעתקה לרגע.
"לירי? הכל בסדר?" יואב שאל. על פניה של לירי עלה חיוך. היא הביטה חזרה אל יואב, מחייכת.
"מה קרה לירי? גם אותך הפתיע שבחור ישראלי מנצח באתלטיקה?" יואב אמר.
"כן, גם אותי זה הפתיע." השיבה לירי. אך מה שעוד יותר הפתיעה אותה, חשבה לעצמה, הייתה העובדה שהיא עוד זוכרת את הקראש שלה מהתיכון.