יוליה וארתור הרוקח והמסע שלי לקמצ'טקה

עצום עיניים ותדמיין שאתה טס, אומר לי הפסיכיאטר החדש שלי, שעבור סכום בלתי מבוטל של 1200 ₪ לפגישה, הסכים לנסות לפתור אותי מעצמי או שמא את עצמי ממני.
רגע, אני אומר לו, אתה יודע שאני טיפוס כפייתי וחייב לדעת את היעד…
(הוא זז באי נוחות בכורסת ה"אמריקן קומפורט", אבל את המלכודת הזאת, צולח ללא קושי)…לאן שאתה רוצה, הוא אומר לי.
אבל אני לא רוצה לטוס לשום מקום, אני משיב בנחרצות, לא סובל דיילות, מאוד צפוף לי במטוס וגם לא אוהב שנוגעים בי, חוץ מי זה, אתה יודע שאני שונא להתלבט, אתה תחליט לאן אני טס וזהו.
(טוב, הוא מהנהן, ועדיין בטחונו ניכר בו): זה יהיה לטוסקנה, בסדר?
חרא של אוכל, מלא תיירים ואני בדיאטה. לא יכול לאכול את הפסטה המאוסה שלהם, אפילו לחשוב על זה, איכסה.
(תזוזות עצבניות בכורסה, וגם טיק קל בזוית העין:) ווייטנאם, הכל ירוק, שליו ורוגע…
לא מסתדר, דימויים של אמריקאים בחתיכות על אלונקות וגם כל הזמן יורד שם גשם.
טהיטי, אם זה סיפק את גוגן, זה צריך לספק אותך גם.
כאן חטפתי קריזה והתחלתי לצרוח…כדי להדבק בסיפיליס ולהתפגר כמו כלב, אני אומר לו, מה זה בכלל, אתה ממליץ לי ללכת בעקבות פדופיל, בשביל זה אני משלם לך.
גם הצורה שבה נטש את חברו, וינסנט, להשתגע לבד בארל, ולקצץ לעצמו אוזן.
לא בא בחשבון, אולי אתה פסיכיאטר טוב, אבל בתור סוכן נסיעות, לא משהו, אני טס לקמצ'טקה.

קמצ'טקה?

כן, לפני חודש הבאתי צנצנת של מלפפונים חמוצים מן המכולת של אולג, הם היו התגשמות חלום. בבית, מצויד במשקפיים, גליתי שמקורם בקמצ'טקה. אין מצב שמי שעושה כאלה מלפפונים, לא ידע לחיות ואת זה אפשר רק במקום עם פוטנציאל.
אם אני לא טועה, גם טרומפלדור היה שם, או לא רחוק משם, (פורט ארתור), ואם הוא יצא מה שיצא, זה בטח בגלל המקום והאווירה בו. מי יודע, אולי גם לי יקרה שם דבר מה חיובי סוף סוף.

מעין מסע ערכים, ללא שום נגיעה ליהדות, לשטח סטרילי כזה, שיהודים אף פעם לא היו בו, (טרומפלדור הזדמן לשם בעקבות מלחמת יפן רוסיה), אין שם אף בית כנסת או קבר ואין סיכוי שאיזה ברסלב מקפץ יגיע לשם וישגע אותי עם המוזיקה המחורבנת שלו.
כאן אני חושב איך טרומפלדור אונן כל השנים, וגם כמובן איך אני אעשה זאת, אם גורלי יהיה כמו שלו.
נו מילא, הקרבה קטנה בשביל למות בעד ארצינו, מה בכך אל מול ההקרבה הציבורית שאני נוכח לה בשגרה שלנו.
בסדר, הוא מהנהן, קמצ'טקה רצית, קמצ'טקה אתה נוסע.

וכך הגעתי לקמצ'טקה.

למוסקבה טסתי בחברה אוזבקית שחוכרת מטוסים שהיו פעם של ארקיע. (ואני יודע את זה בוודאות, כי על המושב מולי היה חרות בסכין יפנית, "משה מדימונה אוהב את מזל והיא שרמוטה", 1988). מאחר והכיתוב האינטלקטואלי הזה מופע כמעט בכל מטוס של ארקיע, אין לי שום ספק שהתיאוריה שלי נכונה, ולא רק שהמטוס היה פעם של ארקיע, אלא שמשה המעופף המתמיד טס בה.

במוסקבה, ברגע של חוסר אחריות אבסולוטית, החלטתי להמשיך ברכבת הטרנס סיבירית, מתוך מחשבה רומנטית, שגם י'וליה אורמונד נסע בו, (הספר מסיביר או דומה לזה, סרט לא ממש טוב, אבל היא בכל זאת שם), והיא אחלה.
אולי אזכה במושב שלה, או שמה באי מי שזוכר אותה, כך אלמד כמה פרטים על הגברת הזאת, שאחרי קייט וינסלוט, היא המועמדת הראשית לעורר אצלי את מה ששכחתי לפני דור ועוד קצת.
אולם כמו בחלומות, כך במציאות, השכן היחיד שלא עזב אותי במשך שבע ימי המסע, היה ארתור הרוקח, שהתעקש לספר לי שוב ושוב, איך שיסף את גרונה של אשתו ויצא בלא כלום, אבל מעת זו ואילך, הגורל מתעתע בו, אין לו רגע מנוח, והדרך היחידה להקל על הטירוף, זה ברכבת הזאת, בה הוא נוסע הלוך ושוב, תמיד באותו מושב, אולם הוא טוען שזה לא כל כך נורא, כי הנוף בדרך לשם, שונה לגמרי מזה שבדרך חזרה.

כך לא משעמם לו לרגע. (אגב, הוא קשר את הענין הזה של כיווני נסיעה לשמאל ולימין, והשינויים במה שרואים מפה ומשם וטען כי זה מוכיח למה השמאלנים והימניים בפוליטיקה רואים את העולם באופן שונה כל כך, או נכון יותר לגרסתו מאשש שאלה באים מן הגיהינום ואלה בדרכם לשמה, כלומר בראיה הוליסטית, השתייכות פוליטית זה בעצם אותו חרא, את הקטע הזה לא הצלחתי להבהיר איתו עד הסוף, תראו בהמשך למה).

ומידי פעם, כך ארתור, אני נופל על שותפים טובים למסע, נניח אחד כמוך, ואז יוצא לי לספר את הסיפור שלי עם אשתי, וכל פעם אני נזכר בפרטים חדשים, בעיקר בעוד שם של מאהב לשעבר, שהצמיח לי קרניים. (מוריד את כובע הצובל שלו, ומגרד בפדחת, בערך באזור של הקרניים, בדיוק בקו אחד עם אוזן סמאל ואוזן ימין, בהתאמה, כמו של גזלה).
באחת השיחות שלנו, הוא טען שכל גילוי כזה, מעורר אצלו סערת נפשות בלתי מבוטלת, כמו בעת שגילה, שגם אביו מולידו היה בין מאהביה, אבל אחרי שחיסל גם אותו, השמות החדשים הפכו לשבלוניים משהו, והוא מתעניין יותר בצד המוסרי של הרציחות שלו, כלומר עושה סוג של חשבון נפש, למרות, שאחרי שאתה עובר מספר מסוים של רציחות, אין יותר נפש, מה שנשאר זה חלל גדול באזור הלב, אם כי לדבריו ליבו מתפקד לגמרי לא רע, והנפש שלו, ממילא בתחת.
פרט לצד האלים במקצת באישיותו של ארתור, הוא התגלה כאיש נעים שיחה והליכות וניסיונו הבלתי מבוטל בנסיעות טרנס סיביריות, הביאו לי רווחים משניים גדולים.
הוא סיפק לי שלל טיפים ועצות, כמו באיזה תחנה לא לאכול כלום, כי סופה של הארוחה בבית החולים המקומי, וזו תחנה סופית בדרך כלל, כי הרופאים בו התחנכו ולמדו את המקצוע שלהם עוד בימיו של סטלין, ויישמו אותה על האומללים שנשלחו לשם, ואלה לא נחשבו לאתגר רפואי משום בחינה שהיא, כלומר לא נתגלה צורך אמיתי לרפא אותם, וגם אם נתגלה, לא היו במקום הזה FACILITIES הולמים לעשות למען בריאותם אפילו כזית. (זו שפתו של ארתור אגב, אני מליצי פחות, בעיקר בשיחות ברוסית, שם אוצר המילים שלי לא משהו).
ארתור דיבר במשך שעות בשבחי אשתו, סיפר על אופייה הטוב, על מידותיה, על יופייה המלאכי ועל הליכותיה, עד שמדי פעם כמעט התפתיתי לשאול אותו, למה ביתר אותה לחלקים במסור החשמלי תוצרת סין, שגם נתקע באמצע, דבר שאילץ אותו להשלים את המלאכה בסכין מטבח פושטית והמטבח שלו נזקק לניקיון של פסח אחר כך.
בעת שסיפר לי על הצד הטכני של הרצח, הוא התנשף בקולי קולות ונזקק לשפריץ של וונטולין, אותו ליווה תמיד בלגימה מבקבוק הוודקה השטוחה שהחזיק בכיס מעילו הפנימי, זה מעל לוח ליבו, תוך שהפטיר כבדרך אגב, כי זה המקום שוודקה צריכה להיות מונחת לפני שהיא נגמעת.
המעיל, ברדס צבאי ישן מעור חזיר שלטענתו היה שייך פעם לגנרל אס.אס., שסבו החרים ונתן לו.
סיפור הרצח של אשתו, או התיאור המפורט של הרצח, נחת עלי רק ביום השלישי למסע, עד אז שמעתי רק תשבחות עליה, כך שלמעשה ביומיים הראשונים ארתור נשמע כמו נודניק שמאוהב באשתו וזהו.
שקלתי יותר מפעם לברוח לקרון אחר, אולם אלה היו מלאים בטיפוסים עוד יותר שליליים ממנו, שגם החזות שלהם וגם ההתנהלות הקולנית שלהם לא הבטיחו שיפור מול איכויותיו האינטלקטואליות של ארתור.
ביום השלישי, סוף סוך, הגיעה הפואנטה, ומשם ואילך אני ישבתי לגמרי מרותק לתיאוריו הציוריים שהיו מה זה מרתקים לעומת הצהרות האהבה והתיאור הפומפוזי של יוליה, כי זה היה שמה של אשתו.
וכך היה מעשה הרצח:
ארתור מעולם לא השתמש במילה המפורשת של רצח, אלה במילים על יד, כמו הפתרון האולטימטיבי, פטרתי אותה ואת עצמי ממנה, החזרתי את נשמתה לבורא, גרמתי לה להפסיק לחיות וכאלה.
ההתנהלות הזאת שלו הייתה מנוגדת להלך הרגיל שלו, בו השתמש תמיד בדיבור ישיר ללא התפתלויות מיותרות וכאלה, ומכאן הסקתי כי בבפנוכו שלו, הוא לא חי בשלום עם העניין הזה שעשה לאשתו, ואילו הייתה אפשרות להחזיר את מכבש הזמן, (במקרה שלו, זה היה מכבש בגודל של D9), הוא היה עושה דברים לגמרי שונים והיה מתרכז יותר במאהב האחרון, שלגביו, כך סיפר, היו לו עדיין תכוניות, שבהחלט יכלו לגרום לטורקוומדה לתהות, שמא הוא לא ניצל את מלאו הפוטנציאל שלו בפרקטיקה שהנחיל לאנושות כדי להפגיש מחדש נשמות טעות עם הבורא שלהם ואו בבוס שלו עצמו, כלומר בקב"ה.
כך, ביום הארור הזה, (מילותיו של ארתור), הוא חזר לביתו מוקדם מן הרגיל.
זה היה היום האחרון לקראת סוף שבוע ארוך, שבו הוא ואשתו תכננו נסיעה לנופש.
הוא החליט להפתיע אותה במתנה מקורית, כך חשב, ורכש עבורה זר של 48 וורדים, כמניין שנותיו, ב – 18 יותר מאלה שפסק עבור יוליה.
הכוסית בחנות הפרחים הצמידה לזר ברכה שכללה כמה מילות אהבה מפיו של ארתור, וכמה תשבחות על נפלאותיה.
כך, מאוד שמח וטוב לב, התדפק ארתור על דלת ביתו, אולם הפעם, שלא כהרגלו, החליט להיכנס בחשאי, כדי להניח את הזר על שולחן האיפור של אשתו.
ולהשתלשלות שבאמת קובעת:
בכניסה הוא הבחין במטריה שהייתה זרה לבית, כלומר לא הייתה שלו וגם לא של אשתו ולמיטב זכרונו, לא נשכחה על ידי אף אחד מבאי הבית.
המטריה רטובה עדיין ושימשה אי מי לפני זמן לא רב, דבר שעמד בהתאמה עם המזג אוויר בחוץ, כלומר לסערה שהייתה שם.
במטבח צד את עיניו בקבוק וודקה פינית, זו החביבה על אשתו, ומאחר ונמכרת רק בפינלנד, מי שהביא אותה הלום, ביצע מאמץ גדול לשם כך.
שתי כוסות עמדו ליד הבקבוק, אחת מתהדרת בסימני שפתון כחול – אדום, זה החביב על יוליה, השנייה, ללא סימנים מזהים, יכולה להיות של כל אחד מלבד שלו, שכן, עד ליום הגורלי הזה בחייו, הוא מעולם אל שתה וודקה.
תחתוניה של יוליה על ידית הדלת של חדר השנה, שנתלו באלגנטיות נון שלנטית, (כך ארתור), יצרו במוחו סוג של דייסה בלתי ניתנת לעיכול, והמחשבה שאשתו האהובה מזדיינת עם אי מי על מיטתם בחדר השנה המשוף לשנהם, חלחלה לתאים האפורים במוחו, אלה שאחראים על הזעם ויצרו שם מערבולת סוערת מאוד, בעוצמות של טורנדו קטלני מדרגה 7 ומעלה , ואלו נטלו מארתור המסכן את יכולתו לשלוט באנרגיות שנוצרו שם.
הוא נזכר בספר שקרא לאחרונה, על האינטליגנציה הרגשית, וחשב במחשבה מרפרפת משהו, כי בעת זו, היכולת של האינטליגנציה הרציונאלית שלו לשלוט ברגשית, שקודמת לה בהיררכיה, הולכת ומצטמקת, עד ללא קיימת כליל, והמוזר בכל הסיפור הזה של הרגעים הקריטיים האלה, כי לארתור לא היה אכפת שזה קורה לו…
כאן הרגשתי כאב חד בצלעות ופקחתי עיניים:
פרצופה של אשתי צהובת הראש היה כעשרה סנטימטר משלי, תפסיק לצפצף, היא אומרת לי, אני פוקח עין שמאל, (בתורנות אותו לילה), זה לא אני, זה נהג הקטר, אני אגיד לו מותק. (אחרי זה לא זוכר הרבה, רק שאני ממלמל לחוקר ארתור בימ"ר תל אביב, במחלק הרצח, "שמע, זה לא אשמתי, בהכל אשם טולסטוי בעצם").
***
ואתה הקורא, את "סונטת קרויצר" כבר קראת?
ומה מוסר ההשכל מכל מה שכתבתי:
• שבכל המחקרים שעשו על טרומפלדור, איש לא התייחס לקושי שהזכרתי.

• שאין מקום בעולם שיהודים לא היו בו קודם: (וזה כולל הכל, גם ארוחת בוקר).

• שלרצוח את אשתך זה לא משהו. (ראו כמה נרצחו בארצנו, במהלך השנים).

• שפסיכיאטרים לא מתאימים להיות סוכני נסיעות, השאלה למה כן, נשארה פתוחה בשלב זה).
• ש"סונטת קרויצר" היא לא "היצירה" של טולסטוי, ואם הוא מפספס, מותר לכולנו, (ראה הפוסט הזה נניח).

• רוצחים שהורגים את נשותיהם, אוהבים אותה גם אחר כך.

• רצח זה עניין לגמרי סובייקטיבי, והאחריות הפלילית, די בלתי רלוונטי.

• יש זעם ללא שליטה, תשאלו כל חייל שהשתתף בקרב, הוא יספר לכם מה זה עושה למוח.

• חוסר הגיון בכל הקשור למוות, אינו נחלת המעשן, שהורג את עצמו בעישון, ללא שום ספק לגמרי. גם רוצח של אשתו נוהג כך.

• שלטוס בימינו, זה לא משהו. (בעיקר בחברות ישראליות והולנדיות).

• שגוגן היה חרא של חבר, אבל למה לצפות שפדופיל ינהג אחרת.

• למה אומן יעד לעליה לרגל, מה רע בקמצ'טקה, עובדה, החברים יודעים לעשות מלפפונים שם? (גם אם אף יהודי לא מת שם).

• והגיבור של טולסטוי, היה רק רוקח. (הידעתם שבשביל למכור אקמול, לומדים חמש שנים, איזה בזבוז טוטאלי).

• וההבדל בין ימין לשמאל, לא משהו. (אבל להיות "אסמאלני" הוא משהו אחר לגמרי).

• הפוסט הזה הוא סוג של ווידוי עתידני, וגם פשרה בין זה לבין זה גם כן.

• יש רק אלוהים אחד, (אם בכלל כמובן), ובכלל לא חשוב איך קורים לו. (נראה אתכם מוצאים קשר בין המשפט הזה, לבין הפוסט למעלה. הפותרים נכונה, יזכו במתנה (מערכת הבלוג עוד לא גיבשה דעה סופית מה היא).

• האינטגרציה הצליחה, משה מדימונה, טס בארקיע.