יהיה מה שיהיה

שערו החום נח בפראות על עיניו הנוצצות והבורקות המתחננות לרגש כלשהו מצדי.
הבגדים שלו היו קרועים וגם שרופים פה ושם וכמה צלקות נראו על ידיו השחומות.
"את החיים שלי, את הנשמה שלי, בלעדייך אני לא יכול לחיות..יש אנשים שמונשמים במכונות,כמה שהם רוצים לחיות הם לא יכולים ללא האוויר שלהם..אני בן אנוש,ואת נשמתי שלי,אני לא יכול בלעדייך,אני אוהב אותך וכל כך מצטער! תחזרי בבקשה.
אני מסתכל לצדדים ואת לא שם, אני מסתכל על החיים שלי והם כלום, ריקים ..תחזרי, רק תחזרי!" הוא התחננן כשידיו משולבות על ליבו.
הרוח הצליפה בפניו וגרמה לו להראות יפה כל כך, מושך כל כך, כמו צ'יטה בעלת היופי הפראי והיפיפה.
"תעזוב אותי בבקשה." לחשתי לכיוונו, מעולם לא אהבתי אותו ולעולם לא אחוש כלפיו דבר.
הוא השתתק לכמה שנינות.
בינינו היו כמה מטרים ששמחתי שהם קיימים, כמו חומה בלתי נראית שחוסמת כל רגש שהוא מנסה להפגין. "אני לא מרגישה כלפיך דבר."
השתיקה המשיכה, והרוח יללה ברקע כמו זאב.
"את יודעת," הוא ציחקק צחוק מריר ", היופי השמימי שלך כלל לא מתאים לאופי הקר כקרח שלך. השער הארוך הזה ,העיניים הכחולות והבורקות והבעת הפנים שבה את נראית תמימה כל כך- כולם שקר. את קרה כמו הקרחון האגדתי שהטביע את הטיטניק!"
בשלב הזה אני כבר בכיתי מזעם.
"איך יש לך זכות! אני פשוט לא אוהבת אותך וזהו. זו בחירתי בלבד, כלפי מי להרגיש ומה! הבחירה היא רק בידי!" צעקתי והתחלתי ללכת אחורה. "יהיה מה שיהיה אה אהבתך עיוורת. חסר אחריות ומאוד חסרת טעם." גיחתי מעצב.
הוא שתק ואז פרע את שערו, לא יכולתי לנחש על מה הוא חושב עכשיו כי הוא עמד בגבי אליו.
"אז… אני מניחה שאני הלך?" שאלתי בעדינות אין קץ, מחכה לתגובתו.
"יהיה מה שיהיה אבל אני אחכה לך לנצח, את פףשוט יותר מידי מקסימה."
ואז הוא הלך מניח ליופי הפראי שלו לפנות מקום לרוגע שלו.
יהיה מה שיהיה.