טראומת הנטישה

עיניים גדולות הציצו מאחורי ארון הספרים שבסלון. "אמא, לאן את הולכת?"
"אני לא הולכת," נחפזה האם להרגיע את בנה הקטן. "אני רק יוצאת לכמה דקות. אני עוד רגע אחזור."
"אפשר לבוא איתך?" הילד ביקש.
"לא, מתוק שלי, אתה צריך ללכת לישון. אתה תהיה עייף מאד מחר."
"אבל לכמה זמן את הולכת? אמא, אל תלכי!" הילד יבב.
"להתראות, חומד. לילה טוב וחלומות פז." האם סגרה אחריה את דלת הכניסה.
"ביי, אמא." אדריאן לחש, אך היא כבר לא שמעה אותו.

מיותר לציין, שאימו של אדריאן לא חזרה מעולם. יש אנשים שבשבילם "כמה דקות" יכולות לארוך נצח.

———————————————————————————————————–

"תראה את הכוכבים." ג'סמין לחשה, מוקסמת מהמראה שנגלה אליה.
"איך אני יכל לראות את כל הכוכבים האלה?! יש פה כוכב אחד יפייפה ובולט לעין במיוחד שמסתיר לי את כל האחרים." אדריאן צחק.
"אד!" ג'סמין קראה וסומק התפשט על לחיה.
"די, נו… ג'סי, אי אפשר לצחוק איתך?"
"אני אראה לך מה זה לצחוק איתי!" ג'סמין הניחה את ידיה על מותניה בתנוחה של 'דווקא'.
"את מאיימת עלי?" אדריאן הרים גבה.
"זה נשמע כמו איום?"
"כן!"
"אם זה נשמע כמו איום אז כנראה שזה איום." ג'סמין הניחה את ידיה על החזה של אדריאן.
""אני צריך לפחד?" אדריאן שאל בהתגרות.
"כדאי לך לפחד, אני בחורה מסוכנת." ג'סמין העבירה את אצבעה על שפתיו של אדריאן, בתנועה ציורית. היא קירבה את שפתיה לשלו, אך הוא עצר בעדה.
"מה?" היא נפגעה.
"יש משהו שאני צריך לבקש ממך קודם."
"מה?"
"אני רוצה…" קולו רעד מעט.
"אד, מה קורה?" קולה של ג'סמין התרכך.
"אני רוצה שתשבעי…"
"כן…?"
"שתשבעי שלא תנטשי אותי."
"אד, על מה אתה מדבר? מה להישבע?!"
"תשבעי!" קולו גבר.
"אני… אוי, אדריאן, זה כל כך מטופש!"
"תשבעי, ג'סמין! תשבעי…" דמעות עלו בעיניו וג'סמין הבינה שהוא רציני לחלוטין. לרגע הוא אפילו הפחיד אותה. הדרך שבה הוא הביט בה באותו הרגע הזכירה לה גור חסר אונים. כמו ילד קטן שאיבד את אימו. לא היה לה מושג כמה היא צודקת.
"אני נשבעת שלעולם לא אעזוב אותך, אדריאן צ'ייס." ג'סמין אמרה.
אדריאן נרגע וחייך. המבט האבוד שהיה לו נעלם.
"נו כבר, דביל, אין לי את כל היום!" היא צחקה והצביעה על שפתיה, והוא, כמו ילד ממושמע, קרב אליה ונשק לה.