טעות של ערב אחד

"היי, את בסדר?" הוא שואל ומתקרב אליי, לרגע אחד כאשר אני מרימה את מבטי אל עיניו הכחולות אני מתבלבלת וחושבת את עיני לשמי הערב, צבען דומה כל-כך.
אני פשוט בוהה בו זמן מה, לא אומרת דבר, פשוט מחליקה במורד הקיר עד שהרצפה הקשה עוצרת אותי.
אני בטוחה שהוא ילך, הוא מעולם לא היה טוב עם נערות בוכות, ולמרות שאני די בטוחה שאני לא בוכה כרגע, בעוד שנייה או אולי דקה, אולי אפילו שעה אם ממש יש לי מזל, אני אפרוץ בבכי שובר לבבות, ואז אני בטוחה שהוא יברח עם הזנב בין הרגליים.
הוא מתיישב על הרצפה על ידי, אך הוא עושה זאת באופן שלא הורס את הבגדים היקרים להחריד שלו, וזה גורם לגל קנאה קצרל מצוא את דרכו אל נשמתי, משום שאני מעולם לא יכולתי לנהוג ברמה כזו של חינניות.
"מה עשיתי?" הוא שואל בסופו של דבר, ואני לא יכולה שלא לצחוק, משום מה הוא תמיד מניח שכל העולם סובב סביבו.
אני לא עונה על שאלתו, בדיוק כפי שלא עניתי על הקודמת, אך הפעם במקום להתעלם ממנו, אני מפנה את מבטי אליו.
ידעתי שהם יביאו לחפש אותנו בקרוב, החברה החמודה שלו והדייט המקסים שלי, אבל גם ידעתי שיש לנו עוד זמן, לפחות עוד כמה דקות חטופות שלפני שהם יצאו לחפש אותנו.
אני לא יודעת למה עשיתי את זה, למה נישקתי אותו, אני רק זוכרת שגופי המשיך להתקרב אליו בזמן שהמוח שלי זעק לעזרה, לא שזה עזר במיוחד.
מחר אני בטח אומר שזה בגלל שהייתי שיכורה, למרות שזה שקר, משום שלא שתתי דבר הערב, אולי אומר שחשבתי שהוא מישהו אחר, אך גם זה שקר, אין איש הדומה לו, אולי פשוט אומר שאני לא זוכרת, שזה כמובן שקר נוסף, משום שאני לעולם לא אשכח את הנשיקה הזו.
זאת הייתה נשיקה ארוכה ואיטית, מעט מבולגנת, אך בעיקר חושנית, ידי מצאו את דרכן אל שיערו וידיו בעיקר טיילו על גופי, לומדות כל קימור, כאילו יודעת שזו טעות של ערב אחד, מעידה של פעם בחיים, משהו שלא יקרה עוד לעולם.