טיק טק, טיק טק.

טיק טק, טיק טק- הדבר היחיד שחוזר על עצמו פה.

הוא עוזב. לאן הוא הולך?
זו היתה מריבה טיפשית. מריבה קטנה.
הוא כבר אורז מזוודה.
טיק טק, טיק טק.
אפילו לא היו צעקות.
הוא רק כעס עלי שאין לי זמן בשבילו.
אני רק כעסתי עליו כי הוא לא מוצא זמן בשבילי.
טיק טק, טיק טק.
"לאן אתה עוזב?" אני צועקת.
כולי מכוסה באיפור, שנהפך לכתם שחור גדול.
"אני עוזב לצרפת, אולי שם אני אמצא מישהי שיהיה לה זמן בשבילי." הוא מתריס לעברי.
טיק טק, טיק טק.
"אולי נדבר? אתה אפילו לא חשבת.." אני מגמגמת.
"כבר חשבתי. אני -לא- רוצה להיות פה!" הוא צועק.
"אז תתן לי לעזור לך." אני לוחשת, מקפלת לו את הפיג'מה.
"אני לא צריך את העזרה שלך!" הוא כבר לבוש, הוא לוקח את המחשב.
טיק טק, טיק טק.
"תתן הזדמנות אחרונה! הזדמנות בשבילי! בשבילנו!" אני בוכה עוד יותר.
"כבר נתתי יותר מידי הזדמנויות." הוא לוחש.
"בבקשה אל תעזוב!" אני צועקת בכאב.
"אני רוצה לעזוב." הוא אומר.
טיק טק, טיק טק.
"אתה תגרום לשנינו עוד יותר סבל!" אני צועקת.
"את זאת שגורמת סבל לשנינו." הוא אומר.
"אני לא יכולה בלעדיך!" אני לוחשת בדמעות.
"אני לא יכול איתך!" הוא צורח.
טיק טק, טיק טק.
"אז תתן לי להסיע אותך לשדה תעופה" אני מבקשת.
הוא שותק, אני מחשיבה את זה בתור כן.
נסיעה קצרה ומטומטמת!
טיק טק, טיק טק.
אני עוזרת לו עם החפצים.
לא אכפת לי מהמראה שלי.
"להתראות" אני לוחשת כשהמטוס ממריא.
טיק טק, טיק טק.

אני מתעוררת בחשכה לקול טיקטוק השעון.
הוא עדיין לידי. הכל היה חלום.
"זה היה רק חלום" אני לוחשת בהתנשפות.
אני מנשקת אותו כשאני שומעת- טיק טק, טיק טק.