טיול

הוא תמים ודעתן כל כך, והעיניים שלי נוצצות כשהן סוקרות את תנועות גופו. הוא מתכופף, מוציא בקבוק מים מהתרמיל, שותה קצת ומושיט לי אותו. "את לא סטרילית מפה לפה, נכון?" הוא צוחק, מניח מראש ובצדק שאני שותפה ללעג שלו.
אני לוקחת מידיו את הבקבוק והוא מביט בי גומעת את המים. אני מנגבת את הפה בעדינות עם גב היד והתנועה הזאת, לפי חצי החיוך על שפתיו, נושאת חן בעיניו. המבט שלו נח על מפתח החזה שלי לרגע, מה שלא מביך אותי ולא מפתיע אותי.
אני משיבה לו את הבקבוק והוא מחזיר אותו לתיק. "נקודה 4 הנה אנחנו באים." הוא אומר ומציץ במפה.
אני, מאחורי כתפו, לוקחת צעד לימין ועומדת קרוב יותר ממרחק מכבד בין נער לנערה, מביטה איתו במפה. "ימינה פה." אני מניחה את היד שלי בתמימות על המפה ונוגעת בו. אני חשה בצמרמורת שעוברת בו והיא גורמת לי להתחייך. הוא מהמהם וסוגר את המפה, מסכים איתי.
אנחנו פונים ימינה. אני רצה לאט והצעדים שלו בהתחלה מהירים וגדולים אבל עם הזמן הוא מתרגל לתיאום הזה שבלעבוד עם מישהו נוסף והוא רץ לצידי, לאט יותר. אני מתנצלת בפניו שאני מאטה אותו. הוא מבטל את ההתנצלות הזאת.
רק שמונה בבוקר ואנחנו מגיעים לנקודה 6 שהיא אמצע המסלול. הוא מתכופף שוב אל התיק, פותח את הרוכסן ומוציא שני כריכים שהכין. אני תוהה לרגע מה הכניס בתוכם, ולשמחתי אני מגלה שזכר את אהבתי לחמאת בוטנים. אני לוקחת ביס בשקט ושמה לב שהוא מביט בי במבט מרוכז, הכריך עוד עטוף בידו.
אני לא מרגישה בנוח תחת המבט הכחול הזה, אז אני מתיישבת וטופחת על האדמה לצידי שיישב גם. הוא מתיישב ואני מפהקת ארוכות וכשהוא צוחק עליי וטופח ביד שמאל שלו על כתף ימין הקרובה אליי ומיטיב את ישיבתו, לוקח לי רגע להבין שהוא מתכוון לזה שאניח את ראשי עליו. הוא מעולם לא יזם קרבה בינינו; להפך, כל קרבה נדמתה להפחיד אותו.
הנחתי את הראש בעדינות וגם הנחתי שגל ריח של שמפו הכה בו. הוא, על כל פנים, לא התלונן. הוא נשם עמוקות את הריח. כשעצמתי את עיניי יכולתי להרגיש את הלב שלו פועם. "צריך להתקדם." אני ממלמלת כשאני מרגישה את אור השמש מכה בי, אבל לא קמה. הכתף שלו רכה ואני עייפה והוא כאן. הוא לא מנער אותי.
אני פוקחת עיניים והוא מביט בי, עיניים כחולות יפות מבעד לעדשות עבות. אף פעם לא היינו קרובים כל כך. הראש שלי מתנתק מכתפו ואני מרגישה חוסר פתאום, אבל אני עוד קרובה מאוד, סורקת אותו בעיניי והוא סורק את פניי גם.
בסוף הוא זה שסוגר את המרחק. אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שלנשיקה הראשונה שלו יש טעם של חמאת בוטנים. הוא אשם בזה לחלוטין. השפתיים שלנו נצמדות לאט, בעדינות, כשהן סגורות. הוא לא בדיוק יודע מה לעשות. גם אני לא..
אני מתרחקת קצת ומורידה את המשקפיים מעיניו. הן כחולות וממצמצות ללא הרף. "אין לך מה לראות." אני לוחשת, וסוגרת על שפתיו שוב, הפעם מרשה ללשוני להשתחל מבעד לשפתיי ולפשק בעדינות את שפתיו שלו. אין הרבה רוק בנשיקה הזאת, היא עדינה ונעימה לי ומעבירה בי זרמים של תשוקה ושמחה והגשמה וסוף סוף הוא פה ואנחנו קרובים.
אחרי כמה דקות הוא מחבק אותי בזרועותיו. "חתיכת אחריות הפלת עליי עכשיו, להיות הנשיקה הראשונה שלך." אני מחייכת וגם הוא. "בטח היה מוזר. ומגעיל."
"אין ספק שהיה מוזר, אבל את לא מגעילה אותי. היה מוזר… טוב." הוא נבוך לדבר על זה ומסמיק. המבט שלו לא ממוקד אז אני משיבה לעיניו את המשקפיים ומלטפת את לחיו כשאני מסדרת אותן על אפו. הוא נרעד קצת.
אני קמה ומושיטה לו יד, והוא כהרגלו לא נעזר בה. "יאללה לנקודה שבע." אני מחייכת, אבל שנינו עומדים באותו מקום. ברגע הבא הוא בין זרועותיי ואני בין זרועותיו ואז השפתיים שלנו נצמדות לעוד נשיקה קטנה.
"שיניתי את דעתי." הוא אומר כשאנחנו ממשיכים לפי המפה ואני כבר קצת מתנשפת מהריצה. אני מרימה אליו מבט שואל. "לא היה מוזר טוב." הוא אומר ואני מרימה גבה, נעלבת. התקשורת שלנו יעילה גם כשרק צד אחד מדבר. "היה אחד הדברים הכי אדירים שעשיתי בחיים שלי."
אני צריכה לעצור את עצמי מלהפיל אותו על הדשא, להסיר ממנו את החולצה הזאת ולהתנפל עליו כשהוא אומר את המשפט הזה ומשלב את ידו בידי. לא לוקח לי הרבה זמן להדליק אותו לגמרי. אני יודעת טוב מאוד איפה ואיך לגעת לו במפרק היד בשביל שהוא יידלק. הוא שולח לי חיוך קטן מדי פעם, שלא אעז להפסיק. היד שלי קטנה, מרפרפת, נוגעת- לא נוגעת, במפרק ידו, על מתווה שריר זרועו, עולה לכתפו ויורדת למטה, בין האצבעות ובקצותיהן.
אני מרגישה בליבי את אותה התרגשות שהוא מרגיש גם פיזית כעת. הוא עוצר. גם אני עוצרת בתגובה. היד שלו מהססת אבל מתמקמת מתחת לאוזן שלי, על הצוואר. ההימור שלו נכון; אני רגישה שם והמגע שלו מצמרר אותי. הוא מסתכל עליי כאילו בפעם הראשונה, המבט הכחול שלו מופתע כמעט לראות אותי שם, ומנשק אותי שוב.
"אני יכול להתמכר לזה." הוא אומר ואני מסכימה עם כל הברה. "זה אף פעם לא היה לי ככה."
"או בכל צורה אחרת." אני לא יכולה להימנע מלעקוץ בחיוך ציני. "אני יכולה להגיד שזה אף פעם לא היה לי ככה."
הוא שומע בקולי שאני צוחקת ומתלבט אם להגיב. אנחנו ממשיכים ללכת. בשלב מסוים לרוץ. יש בנו יותר מדי אנרגיות- כך הוא היה מתאר את זה- ואהבה- כך אני הייתי מתארת. לא ברור לי שהוא אוהב אותי. זאת אומרת, ברור לי לחלוטין שהוא אוהב אותי מאוד, אבל לא בצורה הזאת. לזה ייקח זמן להתפתח, לאהבה מתפרצת ומדהימה. לי ייקח זמן לרסן את ההידלקות ולעורר אהבה אמיתית, שעוד לא הייתה לי, שתהיה דווקא רגועה יותר. ככה זה.
אנחנו מסיימים את המסלול בלי לחשוב. אחרי חצי שעה נוספת כמעט בלי לגעת בו העור שלי בוער, ולפי המבטים שלו הוא כמה לגעת בי גם, אבל אבא שלו מתייצב לצידנו ומשקה אותנו בכוסות מים. אני מסיימת חמש ומחייכת בתודה, הוא ממשיך גם אחרי השביעית. הוא מזיע קצת, אבל לא אכפת לי.
בדרך הביתה אני מחייכת הרבה אבל אני שקטה. ברור לי שכל רמיזה לאביו תסכן אותי בהיתקלות במזג הרע שלו, אם כי אני כבר מתחילה לחשוב שכל המעטפת האדישה הזאת יורדת לאט לאט ורק אני תקועה בכך שזה מי שהוא. זה מנגנון הגנה שמגן עליי מפני פגיעה מכל מילה שניה שלו.
"אבא," הוא אומר פתאום וקולו מתנגן באוזניי אז אני מתמקדת, "היא נשארת אצלנו קצת עד שההורים שלה יוכלו לבוא. נכון?" הוא מביט בי, המבט שלו חם אם אני לא מפרשת לא נכון.
"כן, אם זה בסדר אני אשמח." אני אומרת בחיוך, מופתעת.
אביו דווקא שמח על ההצעה. הרבה זמן הוא כנראה לא אירח בבית. כנראה שמה שהוא אומר לי הוא לא שקר. הוא מוריד אותנו בלי לשאול שאלות, וממשיך לעבודתו. כשהיצור הפרוותי שלו שידעתי על קיומו רץ לעברנו וקופץ עליו אני נרתעת. הוא מחזיק אותה וצוחק ולאחר מבחין במבטי ואוחז בקולר שלה.
"תלטפי." הוא אומר כשהיא נרגעת. אני ניגשת בהיסוס ומלטפת. הכלבה מלקקת אותי וזה קצת מגעיל לקבל ליקוק מכלבה לראשונה בחיי.
"תחזיק אותה," אני מבקשת, "עד שניכנס. ותשאיר אותה בחוץ." אני יודעת שאני אורחת חצופה עם הרבה דרישות אבל יודעת שלא יהיה לו אכפת. הוא מהנהן ופותח את הדלת ביד שלא מחזיקה את הכלבה. אני נותנת לה ליטוף אחרון כשאנחנו נכנסים וסוגרים את הדלת והיא נשארת בחוץ.
הבית שלו גדול ויפה, כמו שאמר ואפילו יותר. הוא לוקח אותי קומה למעלה, ועוד קומה. בחדר הראשון אחותו מביטה בו ואומרת שלום, ולאחר מבחינה בי. "היי," היא מחייכת, "ממתי אתה מביא בנות הביתה?"
"תשתקי." הוא אומר לה כמעט באדישות וממשיך הלאה, אבל אני נעצרת ומציגה את עצמי. היא גם אומרת לי את שמה ואני, מחויכת, שואלת במה הפרענו. אנחנו מפטפטות מעט עד שהוא צועד פנימה ואוחז בעדינות במפרק ידי. "בואי." הוא אומר ובקולו הסמכותי נשמעת תחינה קלה שבקלות.
אחותו מחייכת חיוך ידעני, ואני משיבה לה אחד- שיחת בנות בלי מילים, ובידי השניה שוב מלטפת אותו. כשהוא סוגר מאחורינו את דלת החדר שלו אני לא רואה כלום חוץ ממנו, מתיישבת לצידו על משהו רך- מיטה?- ומנשקת אותו.
הוא בכל מקום, החזה שלי צמוד לשלו והרגליים משולבות אחת בשניה. היד שלו מסיתה את השיער שלי ושנינו מסריחים מזיעה ומריצה והוא טועם קצת כמוני ואני קצת כמוהו. שנינו מקבלים ביטחון, הלשון שלי עדינה בתוך פיו והלשון שלו נעימה לי. היד שלי נצמדת לחזה שלו ואני מנתקת את עצמי משפתיו ומתנשמת, רגועה בין זרועותיו. הוא שם את ידו על גבי ומשכיב אותי על המיטה ונשכב איתי, כמו כפיות. הוא מחבק אותי עד שהנשימה שלי חוזרת לעצמה.