חנוכה

חנוכה הוא חג שמפחיד אותי במיוחד כי כל הדברים הרעים קורים בחג הזה. כנראה שמדובר באיזון עולמות או זן או כדי לאזן את מתיקות היתר של אבקת הסוכר שנמצאת בערבוביה עם הריבה בתוך המאפה השמנוני והנימוך של הסופגנייה. בפעם האחרונה, שזה בשנה שעברה, אמרת לי שאני סתם סטוץ חד פעמי ושאין לי משמעות בתוך חייך. בפעם הראשונה- לפחות זו שאני זוכרת, זה היה איפהשהו בבית ספר יסודי כשקיבלתי נכשל בחשבון ואבא קרא לי לחדר ולימד אותי שלחגורה שלו יש טעם של עור קשה ומלוח ושבנוסף להחזקת המכנסיים על-מנת שלא יפלו, היא גם גם מתפקדת על תקן מחנכת ילדות סוררות כמוני. בין המקרה הראשון למקרה האחרון נוצרה מעין שרשרת ארועים כזו שהותירה בי רק במעומעם ריח לביבות במטבח ונרות זוהרים על אדם החלון, כל אלה הפכו שוליים בעיקר לאחר היום ההוא בנר רביעי של חנוכה שקצין העיר נקש לנו על הדלת והודיע שהבן האהוב של אמא התאבד בבסיס כי נשבר לו. מאז ההורים שלי נהפכו לאיזו צללית כועסת ומרוטה, שכל מה שכפת להם היה אם יש במקפיא וודקה או לא. אחר-כך באמת הכל נהפך לתיבת פנדורה, ויצא איך שהוא שבחנוכה זה רק הלך והחמיר. פעם זרקו אותנו מהדירה כי לא שולמה השכירות- באו שני בריונים שפוצצו את אבא במכות ואפילו לי נחמץ קצת הלב לראות אותו ככה ולא בעמדה הרגילה שלו בה הוא היה מכה את אמא עם שלט הטלביזיה או אותי עם כל חפץ שהוא שנקרה בדרכו. פעם אחרת, באחד הנרות הראשונים של החג, אבא תפס את אמא על חם עם לקוח ששילם לה יותר בשביל הסמים שלה ועזב את הבית, לא ידעתי אם זה טוב או רע אבל דווקא אז קצת שמחתי כי אני לא אצטרך יותר להתחבא בארון כל פעם שהוא בא שיכור או מסטול (הוא חזר אחרי חודש עם חברה שלו והודיע לאמא שיש לה תחליף כמו לכל זונה). בחנוכה קרו לי בחיים עוד המון דברים שגרמו לי להבין שפשוט לא כדאי שהחג הזה יגיע, ולא אכפת לי שפעם לפני כמה אלפי שנים קרו בו נסים כי אני בכלל לא מאמינה בנסים, והנסים היחיד שאני מכירה הוא עבריין שיושב בכלא על רצח כפול ופעם היה שכן בבניין שלנו. אבל כן למדתי לחיות בין הצללים האלה ותמיד תליתי איזו תקווה שדווקא יגיע יום חנוכה אחד שיהיה שונה- לא נס, אלא פשוט יום שאני אוכל לחייך בו ולראות את העולם דרך האור של נרות החג ולאו דווקא דרך החושך שנסוג יחד איתי לפינת החדר. ואני חושבת שהיום הזה יגיע בחג השנה, כי מה שבטוח זה שהשנה החג הזה יהיה אחר: אני יודעת שכנראה אחגוג אותו בבית חולים אבל דווקא בנסיבות משמחות, משום שאתה הוא זה שהענקת לי מתנה נפלאה ומהממת והכי לא צפויה בעולם, שהמקור שלה היה טעות של שנינו- אהבתי אליך שסנוורה אותי, ותשוקתך לגופי שנפתח כלפיך כמו פרח אל מול אור הבוקר. מהטעות הזו התפתח לי ברחם היצור הזה שבועט ונושם בתוכי ושאמור להיוולד ולנשום את נשימתו הראשונה באויר העולם בחנוכה.