חמסין בפברואר

חורף

אני חוזר הביתה, בסופו של שבוע עבודה ארוך ומייגע, בשיאו של חורף ישראלי מאוד לא טיפוסי. בחוץ גשום, קר ואפרורי כיאה למצב רוחי האישי ובהתאמה למצב הרוח הלאומי העגום. מטפס במעלה המדרגות של בניין דירות תל אביבי מתפרק, בחוסר רצון, ויודע שמאחורי דלת דירתי השכורה, לא מחכה לי אף אחד. או ליתר דיוק- אף אחת. אף לא חיוך אחד שיחמם את הלב, ויצנן את מוחי הקודח. מתקרב אל הדלת והאור מתעתע בי ונכבה. אני שולף בחשכה את צרור המפתחות מכיס המעיל, ממשש באצבעותיי למפתח הנכון וקולע בול לחריץ המנעול. נכנס הביתה ומאיר את כל הבית, לגרש את החושך. פוסע לחדר השינה להתפשט בדרכי למקלחת, מדליק את תנור החימום וממקם אותו במרכז הבית. השלט בהישג יד ופותח את הטלוויזיה, לבטל את השקט, משם אני נזרק על הספה בסלון.
מקופסת ההבלים מהבהבת מגישת החדשות החייכנית ואני שוטף את העיניים בהנאה. טון הדיבור המלטף והרועד שלה, משתלב נפלא עם מראות הזוועה בתמונות הפיגוע מהבוקר, לצד פוליטיקאים בחליפות נושאי הבטחות, ועיתונאים יורקי האש. אני מתעלם ומתרכז בפרצוף המחייך. כבר זמן רב שמילים נוראיות ותמונות זוועה שכאלו איבדו בעיניי משמעות. זה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. ביניהם ניצב ריק. מוח המסרב להקשיב. מסרב להאמין. מסרב לקבל, להבין, לכעוס, ואפילו להתעצבן. גם לא כדי להזיל דמעה על אובדן חיי אדם. מתוך בליל התמונות המרצדות והקולות המאיימים אני מסנן לי את החיוך האמהי של אותה מגישת החדשות הלאומית, המסרב בתוקף לרדת מפניה, ושולה את קולה הענוג כאילו אומרת "לא נורא, זה לא סוף העולם, ילד. אתה תראה, גם מחר תזרח השמש, אני מבטיחה".
אחרי הפרסומות עוברים לתחזית מזג האוויר. החזאי, נביא ומושיע מקומי, גבה קומה ויפה תואר, עטוף במיטב אופנת החורף האחרונה, על פניו חיוך אופטימי, מדבר אל העם בגובה העיניים, מנותק מרצף אירועי היום. החזאי מודיע שבסוף השבוע חזית שרבית עומדת לפקוד את ארצנו בשיאו של החורף.
אני בודק את התאריך ומבין שעדיין לא האחד באפריל, בקושי אמצע פברואר. החזאי מדבר על 40 מעלות מדן ועד אילת, וחום קל עוטף את גופי. אני צובט את עצמי, ופוגע בשן הכואבת. לא, אני לא חולם, אבל גם לא ממהר לקבל את הבשורה החמה.
החזאי מוסיף ומזהיר ששינויי מזג אוויר קיצוני שכזה עלול לגרום לתופעות מוזרות בטבע, כגון: הבשלה מוקדמת של פירות עלולה להיות רעילה, ייתכנו שינויים במסלולי נדידת ציפורים, יש להישמר מייחום פתאומי של נקבות בעלי חיים, והתעוררות נחשים משנת החורף. החזאי מבטיח שכבר מחר נרגיש את האביב דופק בשער, לכן יש לקחת בחשבון את כל סימפטומי האביב למינהם, כגון: התפשטות אלרגיות, שינויים מהירים בין חום לקור, הזעת יתר, התייבשות, וחשיפה מוגזמת לשמש. עם כל זאת מסכם החזאי את התחזית, ומודיע שחמה וארוכה ככל שתהיה החזית השרבית הצפויה, היא תעלם מהאזור כלעומת שבאה, ואחריה יחזור החורף, לעוד חודש לפחות.

אביב

השמש זורחת על בוקר יום שישי, ואני מקבל אותה בברכה. חום השמש עושה לי טוב ואני נושם אותו עמוק לתוכו הראות. בערב שבת אני קופץ לבקר את ההורים. האוכל של אמא שלי תמיד עושה שלי טוב על הנשמה, משכיח קצת את הצרות ונותן לי אנרגיות להמשך השבוע הבא. בדרך חזרה הביתה, אני נתקל בהמון אדם מבלים בחוצות העיר, באוויר הפתוח, במקום להידחק בפאבים המחניקים, הכל כך מאפיינים את העיר הזאת. אני מתפתה לרגע להטמע בקהל הזה, אך מוותר וממשיך ישירות לדירתי.
שמש חמימה מקיצה אותי משנתי בבוקרו של יום שבת אביבי, ומוציאה אל הים לשטוף את גופי בחומה. רגליי העייפות לוקחות אותי אל חוף הים, ומגלות שכל העולם הגיע לשם כבר לפניי. אני עומד ובוהה במחזה, לא מאמין למראה עיניי. הקיץ כאילו התכווץ ליממה אחת בה כולם הצביעו פה אחד. "מה אתה כלכך מופתע, בחיים שלך לא ראית ים?! ", פונה אליי בחורה בביקיני קייצי במיוחד ובקול נרגש. אני מחייך לעברה, בוהה במחשוף שלה ובמבנה גופה החטוב, ומתמהמה בתגובה. היא כאילו קוראת את המחשבות שלי ואומרת "אתה לא היחיד שהחורף עשה לו רע, אבל עם שמש שכזאת לא מתווכים". "את צודקת" השבתי לבסוף, והפנמתי את המצב החדש. היא חייכה שוב ואמרה "אתה נראה בחור טוב, יש מסיבה על החוף הערב, אשמח אם תבוא". הרבה זמן עבר מאז קיבלתי מחמאה שכזאת מבחורה חתיכה בלבוש מינימלי, וכבר חשבתי שזה לא יקרה יותר לעולם, אבל לפני שהבנתי למה היא התכוונה, היא דחפה לידי מנשר קטן, והמשיכה הלאה לחלק אותו לכל השאר…
ממקום מושבי על פיסת חול מוצלת לא ניתן היה לראות את המדשאות הירוקות במעלה הגבעה המשקיפה אל החוף. גם את ספסלי החוף לא ניתן היה לראות, ולא נותרה פיסת חול בודדה, אותם כיסה אוסף נדיר של בחורות לא שזופות בביקיני משנה שעברה שהתייחמו בין לילה. אחריהם להטו עדרי זאבים רעבים מזילי ריר, שהתעוררו רק הבוקר משנת החורף שלהם. אכן לא טעה החזאי.
בערב כבר ברור היה לכל, כי החורף נדחק החוצה בבושת פנים. במוצאי השבת וויתרתי יחד עם ההמון בשמחה על מעילי החורף לטובת בגדי הים, במסיבת חוף עם מוסיקה טובה, בחורות מכל גוון וצבע, יחד עם האלכוהול זרם גם מצב רוח טוב לכל דורש, ומזג אוויר חמים שעושה רק טוב. את אותה הבחורה מהבוקר שיופיה נצרב במוחי לא מצאתי במסיבה, אך זה לא היה משנה כי את מקומה החליפו מאוד בחורות אחרות, שרצו בדיוק כמוני, לחגוג את הסתלקותו של החורף, לקבור את הצרות עמוק בחול, ורק להינות מהחיים…

בזזזזזזזזזז…רעש מחריד מפלח את ראשי ומעיר אותי משנתי. יד אינסטינקטיבית מנחשת את האויב, חובטת בו ומחזירה אותי לישון. בזזזזזזזז…הוסר השקט בשנית. אני פוקח חצי עין, שולח יד, לופת את השעון המעורר ומעיף אותו לכל הרוחות. קול הניפוץ הענוג המלווה בשקט המבורך מחזיר אותי לשנתי. בזזזזזזזזזזזזזזזז….חוזר הרעש על עצמו ושותק. אני פוקח את עיניי ומבקש ממנה הפעם לנסות להבחין במתרחש. השעון עצר על קצת אחרי שמונה בבוקר. השמש כבר מזמן במרום, והחדר מוצף אור מסנוור. אוזניי קולטות דפיקה על דלת. רעש הדפיקה נשמע רחוק, לבטח לא על דלת ביתי, אך רעש הדפיקה מהדהד בראשי ומכאיב את מוחי הכואב, מוכה האלכוהול ומחוסר השינה המנסה להבין במה חטא.
שוב דפיקה על הדלת. אני מגייס כוחות להניע את גופי לעבר הדלת במטרה להפציר באדם שמאחוריה להפסיק במנהג המגונה הזה. אני מציץ דרך חור המנעול, אך עיניי לא מסוגלות לראות דבר. חצי רדום אני מוצא את המפתח ופותח את דלת הבית, לבוש בתחתוני בוקסר, נראה איום ונורא.
מאחורי הדלת עומדת בחורה צעירה, מקסימה וחמודה להפליא, מדיפה ניחוח בשמים, מסורקת, לבושה כהלכה בדרכה החוצה ליום עבודה. היא עומדת שם נבוכה יחד עם כלבתה הגזעית וסורקת אותי לרגע, נרתעת לרגע, ומבקשת על חייה. מקווה שלא נפלה קורבן לשכן סוטה, מוכנה לשסע בי את כלבתה אם אפגע בה לרעה.
"סליחה", אני אומר, "אבל לא הייתי מודע לעובדה שפעמון הדירה שלי נשמע כל כך מחריד". היא מחייכת ומתנצלת על ההשכמה. אני תופס את החיוך ומכניס אותו ללב. הלב בתמורה מורה למוח להזרים אדרנלין בכמות היסטרית, במטרה להדוף את ההנגאובר העצבני ועם זאת לעורר אותי. התגובה לא מאחרת לבוא ואני פוקח את עיניי לרווחה ומישיר מבטי אליה. עיניה המוארות מבזיקות בי ומטעינות את מצברי גופי.
אני מבקש את סליחתה ושואל לרצונה. היא מתנצלת שוב ומספרת לי שקוראים לה הילה, היא השכנה מהקומה למעלה. היא ירדה כבכל יום לטיול בוקר עם כלבתה בדרך לעבודתה. אך לרוע מזלה ננעלה מחוץ לדירה והיא צריכה להתקשר לחבר שלה שיבוא לחלץ אותה. עמדתי חסר מילים ולא האמנתי למזלי הטוב שיש לי שכנה כזאת חמודה. לא יכולתי לסרב לבקשתה והכנסתי אותה ואת כלבתה פנימה.
היא מחייגת לחבר שלה מהטלפון בדירה. אין תשובה. היא מנסה מספר אחר. גם אין תשובה. ועוד מספר. ועוד אחד. אבל ללא הצלחה. היא מתנצלת ומסבירה שאת הטלפון הנייד שלה שכחה בבית, ואם היא יכולה לשלוח לו הודעת טקסט מהמכשיר לי. אני מגיש לה את המכשיר והיא שולחת את ההודעה. היא מודה. "אולי את הודעת הטקסט הוא יוכל לקבל", היא אומרת בתקווה, "כי הוא בעבודה, ובטח לא יכול לקבל שיחות". "אין בעיה", אני אומר ומחייך לעברה, "בשביל מה יש שכנים". היא מחייכת ומשפילה מבטה.
אנחנו עומדים עדיין בפתח הבית ומחכים לתגובה אפשרית מהחבר. אחרי דקה של שתיקה אני מתחיל להבין שזה ייקח קצת יותר זמן ומציע לה להתרווח בסלון. היא מודה על ההצעה, ואני ניגש לשטוף פנים, בדרך אני ניגש להרתיח את הקומקום לקפה.
שוטף פנים במקלחת, ותוך כדי צחצוח שיניים מבין שיום ראשון היום, אבל מתעלם מהעובדה שאני עוד צריך להגיע לעבודה בשעה הקרובה, ומוותר על הגילוח. מביט במראה ושואל את עצמי אם הילה עדיין מחכה בסלון עם כלבתה, או שזאת רק עוד אחת מההזיות שלי, ושהגיע הזמן שוב לבקר את הפסיכולוג. מוחי השתוי מנסה בכל הכח להעלות לתודעה את מאורעות ליל אמש, אך מצליח להיזכר במעורפל רק במסיבה על החוף, כמה דמויות של בחורות חטובות בביקיני שהכרתי, ללא תוכן או עלילה. אבל איך נגמרה המסיבה? אני זוכר שעשיתי חיים כמו שהרבה זמן לא חגגתי, ושתיתי המון, אבל מה הסיכוי שלא חזרתי לבד הביתה? ויש שם במיטה מישהי בין הסדינים…
אני מגיח החוצה בחיפזון ומוצא לנכון שהילה עדייו יושבת על הספה בסלון תולה מבטה באחת מהתמונות שעל הקיר, לצידה כלבתה החמודה מביטה בה נואשות. צועד לעברה ומתעניין לשלומה, ואם אפשר להציע לה משהו לשתות. היא מבקשת נס-קפה, ובדרך למטבח אני עובר בחדר השינה ומנער את המיטה, ומוודא שלא שכחתי שם אף אחת…
אני חוזר ומגיש לה את הקפה, וכלבתה מרימה את ראשה. אני ניגש בחזרה למטבח וחוזר עם קערת מים צוננים. "תגידי תודה בילבי", אומרת הילה, והכלבה מקשקשת בזנבה בזמן שתיית המים. "אני יכולה להתקשר לעבודה להודיע להם שאני אאחר?" שואלת הילה. "בוודאי!" וניגש להכין לי כוס קפה גם בשבילי, "אין לך מה לדאוג , את יכולה להישאר פה כמה שצריך. אני יכול לאחר לעבודה, כל עוד יש לי תרוץ טוב". "תרוץ טוב?" היא שואלת. "כן, תרוץ טוב כמוך יכול לשכנע פילים, מה לא עושים בשביל שכנה חמודה. חוץ מזה תרוץ כמוך לא מוצאים כל יום". היא מחייכת, קצת מסמיקה, מתקשרת לעבודה.
"תודה", היא אומרת. שוב מתנצלת על ההשכמה האכזרית, ומתרצת את זה בכך שעברה קודם לכן בפארק וחיפשה מישהו מבין בעלי הכלבים בשכונה שהיא מכירה שיבוא לעזרתה, אך לא מצאה. אח"כ עברה בין הדיירים בשכונה שהיא מכירה, וגם הם לא היו בבית. משם עברה לשכנים שהיא מכירה, וגם הם לא ענו. אז היא החליטה לעבור בכל הדירות. עד שלבסוף הגיעה אלי. לקח קצת זמן עד שעניתי לה, ופתחתי לה את הדלת. והכי מצחיק, היא מסכמת, התרוצצתי בכל השכונה ולא מצאתי אף אחד שיעזור לי, ולבסוף מתברר שלא הייתי צריכה להרחיק לכת, אלא פשוט לרדת כמה מדרגות ולמצוא אותך.
"אני שמח לעזור", אמרתי, ובקשתי שתפסיק להתנצל. כי בסך הכל נחמד לי שהיא פה, ואני לא רוצה שתלך. אז התפללתי שהחבר שלה יבלע באדמה, והיא לעולם תהיה נעולה מחוץ לדירתה, ותישאר אצלי. או לפחות ניסיתי לעצור את הזמן.
אני לא מתאפק, ושואל מה לוקח לחבר שלה כל כך הרבה זמן. היא מהססת לרגע, שולחת מבט סורק לחלל הבית, נועצת בי מבט בוטח, ומחליטה להוריד את המטען שעל ליבה. היא רבה עם החבר שלה בסוף השבוע. זאת לא הייתה סתם עוד מריבה. ולמען האמת הוא כבר לא ממש החבר שלה. נמאס לה ממנו אז הם החליטו להיפרד. היא עוזבת את הדירה, והוא כבר ימצא שותף אחר או שיעזוב גם הוא. היא לא יודעת לאן תלך מכאן, אבל כבר אתמול נפגשה עם חברתה הטובה, והן החליטו לחפש דירה באזור ולגור ביחד כשותפות. "דווקא יכול להיות נחמד לגור עם שותפה", היא אומרת והאופטימיות קורנת ממנה, "אף פעם עוד לא עשיתי את זה. חוץ מזה, בילבי, הכלבה, נורא אוהבת את פארק הירקון אז בטח נמצא דירה בסביבה. אני בכלל מאוד אוהבת את השכונה הזאת", מסכמת. "גם אני", הסכמתי איתה, "מאוד אוהב את השכונה הזאת", וחשבתי לעצמי, שעכשיו יש לי אפילו עוד סיבה אחת.
אני מסתכל עליה, כל יפה וחמודה, ועם זאת כל כך פגועה ושברירית, שכואב הלב לראות אותה ככה. אם היה לי את האומץ הייתי מחבק אותה חזק אל ליבי ומבטיח לה שהכל יהיה בסדר, אך אני יודע שזה לא פשוט בכלל. גם אני הייתי בסיפור הזה, ויותר מפעם אחת. בפעם האחרונה הבטחתי לעצמי שלא אתן לאף אחת לפגוע בי ככה יותר, ובטח לא להגיע למצב הזה שוב.
"זה נורא מצחיק, אתה יודע" המשיכה את קו המחשבה שלה, וקטעה את שלי, " דווקא עכשיו, שדלת הבית החליטה להיתקע. היא אומנם חרקה מהיום הראשון שנכנסנו לדירה, אבל אף פעם לא בגדה בנו ככה. דווקא עכשיו, שהחלטנו לפרק את החבילה. נראה לי שהגורל מתאכזר אליי". "שטויות!" אמרתי נחרצות, "אם יש משהו שלמדתי מהחיים שלי זה לא להאמין לדלתות! בטח עוד שטות של מזג האוויר". היא צוחקת בפה מלא, ואני מציע לה לבדוק את הדלת הסוררת.
אנחנו עולים לדירתה והיא מדגימה לי איך פותחים את הדלת. יש שם איזה טריק שצריך ללחוץ אליך את הדלת בזווית מסוימת, לנענע קצת את המפתח, לסובב אותו, ואז לתת דחיפה והיא נפתחת. אז זהו, היא לא. המפתח אומנם מסתובב, הדלת זזה קצת ועוצרת. משהו תוקע אותה. כנראה לשונית המנעול תקועה עדיין בין המשקוף לדלת.
היא שולחת מבט מסכן אליי, ואני עושה את עצמי חושב. בפעם האחרונה שנתקעתי מחוץ לבית, אני מספר לה, זה היה ביום הראשון שלי בדירה, כשהבנתי שאין לי ידית נורמלית מחוץ לבית, והדרך היחידה לפתוח אותה זה עם מפתח. זה לא היה נורא נחמד, אבל לפחות מצאתי שכן נחמד שיעזור לי, וביחד פירקנו את בית המנעול, וגם החלפנו את הידית באותה הזדמנות. זאת אמנם אותה הידית, אבל לא אותו המצב. לא ראיתי איך אני מפרק את בית המנעול, ומשהו בראשי אמר לי שאני מעדיף להשאיר את הדלת נעולה. בכל זאת אני לוקח את המפתח ומנסה את מזלי. או ליתר דיוק את חוסר מזלי. אני מנענע את המפתח, לוחץ את הדלת, מנער את המנעול, מפעיל קצת יותר מדי כח כדי לעשות רושם, ואפילו בועט קצת בדלת אבל מקווה שהדלת לא תיכנע לאיומים המגוחכים שלי ותיפתח. ואכן, הדלת שומרת על עקרונותיה.
אני מתנצל, ומסיט את הכדור לעבר היריב. "אולי החבר שלך בתוך הבית? והוא פשוט נעל אותך מחוץ לבית", שאלתי בתמיהה, "את יודעת זה קורה הרבה במיוחד אחרי מריבות שכאלו". "כן, אני יודעת", השיבה בהסכמה, "בהתחלה חשבתי שהוא הספיק לחזור בינתיים מהעבודה, בזמן שטיילתי עם הכלבה, היתה לו משמרת לילה. חשבתי שהוא בטח הלך לישון ונעל את הדלת עם המפתח בפנים כי חשב שכבר הלכתי לעבודה, אז דפקתי חזק על הדלת, אבל לא היתה תשובה. אבל אז נזכרתי שאחרי שרבנו כל יום אתמול, הלכתי לחברה בערב, וכשחזרתי היה כבר אחרי חצות, והוא לא היה בבית. לא בטוחה אם יצא לעבודה, או יצא לבלות עם חברים. למעשה גם בבוקר לא ראיתי אותו. בכלל, אני אף פעם לא הבנתי את העבודה המוזרה הזאת שלו. הוא מאבטח באיזה בניין משרדים גדול, ואף פעם אני לא מצליחה להבין את המשמרות שלו."
חזרנו לדירתי בהמתנה דרוכה לאות חיים מהחבר. בינתיים היא המשיכה לפרוט את סיפור חייה. אני פותח את הלב ומקשיב לכל מילה שלה. מנסה להבין את הכאב והכעס שבליבה. "גם אני הייתי פעם במצב שלך", אני מסביר לה, וגם לעצמי. אני מנסה לשתף אותה בעברי, אבל היא מחזירה את השיחה אליה. השמש שטה לה גבוה בשמים ושולחת קרניים חמימות ישירות אל תוך הסלון. הילה מרגישה בנח על הספה שלי ומשילה מעליה את העליונית הסגולה שלה, חושפת את גופה החטוב ושדיה המלאים, וגופי הלום השיכר מסונוור מיופיה הבוהק. בדירה הזמן עצר מלכת, אנחנו יושבים על הספה בסלון מנותקים מהמציאות שבחוץ והיא שולה עוד פרטים עסיסיים מעברה הסוער ומערכת היחסים האחרונה שלה. היא צעירה ממני בכמה שנים. עובדת כמזכירת מנכ"ל בחברת היי-טק בתל-אביב. במקור ממושב בצפון, גם החבר שלה מאותו אזור. הם עברו לתל-אביב לפני חצי שנה במטרה לנסות את מזלם בעיר הגדולה. הם ביחד כבר תקופה ארוכה, ארוכה מדיי. הם הכירו בתקופת הצבא באיזו מסיבה. זאת מערכת היחסים הראשונה הרצינית שלה. וזאת לא הפעם הראשונה שהם נפרדים, אבל תמיד חזרו. הפעם היא הבטיחה לעצמה ומבהירה לי שזה הסוף.
אני מציץ בשעון ומגלה שכבר אחרי עשר בבוקר, ואני כבר צריך להיות בעבודה, אבל היא עדיין פה. ברגע של שטות אני מציע לה להישאר פה. "את יכולה לנעול את הדירה בצאתך, ותחזיר לי את המפתח כשאחזור מהעבודה בערב". היא מסרבת בנימוס, ומודה לי על הכנסת האורחים הנחמדה. אני מתעקש שזה בסדר, אני סומך עליה, ובינתיים ניגש לחדר השינה להתלבש.
בין גרב אחת לאחרת, הטלפון הנייד שלי מצלצל. היא נדרכת ואני ממהר לענות. מצדו השני של הקו, קול צעיר, זר וקצת מבוהל שואל בנימוס אם אפשר לדבר עם הילה. היא מביטה בי, ואני מסמן לה שזה הוא. השיחה קצרה ועניינית. בלי שום גינונים של אהבה, היא אפילו לא חייכה. הוא היה בעבודה והוא עכשיו בדרך הביתה, אמרה.
החבר מגיע הביתה. אנחנו עולים לדירתם, אני מסביר לו את המצב. הוא לא מחכה שאסיים את הדיווח ופורץ את הדלת בבעיטה. יופי!, אני חושב לעצמי, בשביל זה לא היינו צריכים לחכות לך, אבל זאת הדירה שלך, תעשה בה מה שבראש שלך. דירה פרוצה עדיפה ללא ספק על דירה נעולה. אם מקודם לא יכולת להיכנס הביתה, אז עכשיו את לא יכולה לצאת ממנה. בכל מקרה את לא תגיעי לעבודה היום.
החבר לוקח על עצמו את האחריות ואומר להילה שהיא יכולה ללכת לעבודה, הוא כבר ידאג לתקן את המנעול. תודה, אומרת הילה בשמם, והם נכנסים לסדר את העניינים בדירה. אני אומר שלום, וחוזר לדירה שלי.
בטרם אצא מהבית,בדרכי לעבודה, שוב דפיקה על הדלת. הילה עומדת שם, חייכנית מתמיד, מבושמת מחדש, הפעם בלי כלבתה, עם תיק העבודה שלה, כולה נרגשת. היא מודה לי אישית על כל העזרה, הסבלנות, ומתנצלת שוב על ההשכמה המוקדמת ועל התנהגות הבוטה של החבר שלה. אני מחייך ואומר, "להיפך, העונג כולו שלי, את מוזמנת לדפוק על דלתי בכל עת". היא אומרת "תודה" עם חיוך מלא משמעות שמפיץ אור בכל הבית, ומוסיפה "היה נעים להכיר" כזה שבאמת מתכוונים אליו, ו- "טוב לדעת שיש על מי לסמוך" שאומר בעצם בו נהיה ידידים, ומסיימת ב-"להתראות", שמבטיח שעוד ניפגש.
היא הלכה לדרכה, ואני חוזר לחדר השינה. שם בין ערימות הבגדים הפזורים בחדר, התערבב לו הקיץ והחורף וסחרחורת אחזה בראשי, מזכירה לי את כמויות האלכוהול שעדיין זרמו בגופי. נשכב על גבי במיטה, בוהה בתקרה, שואל את עצמי פעם אחר פעם, אם היה זה אמיתי או שמא סתם חלום מתוק. כי אם כן, הגיע הזמן שאתעורר ואלך כבר לעבודה. מבט חטוף בשעון מראה לי שבאמת מאוחר. אני נכנס ללמקלחת חצי לבוש עם הראש מתחת לזרם המים הקרים. הראש הכואב והעיניים הצורבות, לא מרפים, נורפן אחד עכשיו ועוד אחד לדרך, ואני בדרך החוצה. רגע לפני שאני יוצא את הבית, אני סורק את הדירה לוודא שכל החלונות סגורים ומוצא עליונית סגולה זרוקה על הספה, ומחייך לעצמי. זה לא היה חלום!

לאורך כל היום בעבודה אני מקפץ בין עננים. את העננים אף אחד לא באמת רואה, אבל את החיוך המטופש שנמרח על פרצופי אי אפשר לפספס. חבריי לעבודה, שכבר הרבה זמן לא ראו אותי במצב רוח מרומם שכזה, מיהרו לשאול לשלומי. מישהו טען שאולי יש לי חום, אחר אמר שאולי זיכיתי בלוטו, אבל אז הגיע המזכירה ואמרה שבטח סתם התאהבתי במישהי בסוף השבוע. אני מתייחס בביטול לדבריהם, ותולה את האחריות לכך בשמש החמה, בסוף השבוע הנפלא, במסיבת החוף מליל אמש על שלל הבחורות בביקיני, ובכמויות האלכוהול שעדיין זורמות בגופי. שעה מאוחר יותר החקירה מסתיימת ואני נשאר לנפשי, מנסה להתרכז בעבודה, אבל לא יכול. בראשי מסתובבת בחורה אחת, חמודה להפליא,שדווקא לא היתה במסיבה ההיא, מדברת המון, ולא מפסיקה לחייך.
בערב אני חוזר הביתה, ומבין שללא ספק משהו השתנה. מזג האוויר החם ורוממות הרוח גרמו לי בין היתר להשיל מעליי את שכבות הבגדים העודפות ולהסתובב יחף בבית ובמכנס קצר, בהתלהבות של ילד נוכח הקיץ הפתאומי שנפל עליי. שרוע על הספה, בליווי ניחוח הבושם שהילה השאירה על הכריות מהבוקר, אני בוהה בטלוויזיה. יצפאן מנצל את ההזדמנות ומתבדח על חשבוננו. "בכל מדינה שפויה אחרת ", הוא יורה לאוויר הברקה כתובה מראש, "היו מאשימים את מזג האוויר המשוגע הפוקד את אזורינו על כך שחירפן את נבחרי הציבור שלנו, ואלה סחפו אחריהם את כלל הציבור שהחליט השבוע, פשוטו כמשמעו, לרדת מהפסים. אבל מה אני אגיד לכם", הוא מרים להנחתה, "הלוואי וזה היה נכון, אחרת עוד היה לנו מקום לתקווה במדינה המוזרה הזאת, שזה יעבור – אבל כנראה שפשוט סתם חם".
ברקע אני שומע רחש מחדר המדרגות. פסיעות. נביחות כלב. חריקת דלת. חייכתי לעצמי וחשבתי, שאני יודע מי הגיעה הביתה. רגע קל עבר ושוב נשמעה חריקת הדלת. אחריה נשמעו פסיעות כלב ופסיעות במורד המדרגות.
בטלוויזיה יצפאן מראיין אישיות ציבורית על המצב הביטחוני. השיחה קולחת. המרואיין יודע שהוא תחת אש אך משתדל להישאר רציני, רהוט וייצוגי. המראיין לעומתו יודע שאין טעם להיות רציני, ומתבדח אתו על פרטים טפלים אך עסיסיים ממסדרונות הממשלה.
זמן קצר מאוחר יותר, ברקע קולטות אוזניי, שוב פסיעות כלב ואדם בחדר המדרגות. הפעם גם נשמעת דפיקה בדלת. מאחוריה ניצבת הילה עם בילבי, הכלבה. מחייכת בטרנינג, טי-שרט, וכפכפים, שואלת לשלומי. היא מודה לי פעם נוספת על היום בבוקר, ומתנצלת שוב על השכמת הבוקר המוזרה.
אני מזמין אותה להיכנס פנימה, והיא נענית להצעה בחיוך. "כל היום הייתי סבור", אני מתבדח איתה, "שהמפגש המוזר שלנו מהבוקר, לא היה אלא חלום, אבל עכשיו שאת ניצבת פה בשנית, אני מאוד מקווה שזה אמיתי, ושלא נרדמתי שוב על הספה מול יצפאן". היא צוחקת, והלב שלי עומד להתפוצץ מאושר.
אני מכין לנו קפה ויושב איתה על אותה הספה, ממשיכים בשיחתנו מהבוקר שנקטעה עם צלצול הטלפון. אני מוסר לידה את העליונית ששכחה אצלי הבוקר. היא מחייכת ואומרת, "תודה, שכחתי לגמרי מזה, ולרגע שאלתי את עצמי אם זה שלי, או שגם לך יש אחת כזאת". אני צוחק, ואומר, "לא, לפחות עדיין לא, אבל ייתכן שלשכן מלמטה יש אחת כזאת". הילה מרימה גבה ומסמיקה. מפליא שאני זוכר כל פרט מהשיחה בבוקר, ועדיין אני מאוד סקרן לדעת את המשך העניינים. אני לא אומר לה, אבל נורא שמח על כך שהיא עזבה את החבר שלה ומצאה אותי.
"הפעם אני לא ממהרת לשום מקום", היא אומרת. גם בילבי לא מיהרה לשום מקום, ומצאה את אותה הפינה ששכבה בה בבוקר, תולה מבט אוהב בבעליה. מלאת המרץ היא מספרת לי את המשך היום, איך התנצלה בפני הבוס שלה, וסיפרה לו מה קרה. הבוס המקריח שלה אמר שהוא מבין, ושהוא סולח לה, ושבפעם הבאה כשתתקע בחוץ היא יכולה לבא אליו הביתה, ככה בחצי הזמנה-חצי הטרדה. היא כרגיל התעלמה מדבריו והלכה לספר לכל הבנות במשרד את החלקים העסיסיים שבסיפור. ככה שבסך הכל היה לה יום דווקא נחמד, ולא כזה נורא כמו שחשבה בתחילה.
אני לא יודע מה לעשות עם כל זה. המחשבות בראשי משתוללות, והיא יושבת פה לידי עכשיו, יפה, רגועה, חייכנית, חמודה, וחושנית. ממש במרחק נגיעה. בהתחלה חשבתי שהיא רק משחקת את השכנה הנחמדה ששכחה את העליונית שלה אצלי ותיכף תלך, אבל אז הבנתי שזה לא העניין. יותר מהכל היא נראית כמו בחורה פגועה, שרבה עם החבר שלה, ומצאה ידיד נאמן לפרוק עליו את כל צרותיה. מישהו מספיק משועמם כמו השכן החדש שלה, כזה שיבין אותה, ינחם אותה, ויגיד לה שזה לא סוף העולם, שאין לה מה לדאוג, ושהכל יהייה בסדר. כי כל אחד צריך ידיד אחד לפחות, כמו אח, ואם לא אח קרוב אז לפחות שכן טוב. אבל אני לעומתה הרגשתי שאני מתאהב בה יותר בכל רגע, עם כל משפט שלה, עם כל מבט, עם כל חיוך, עם כל מעבר ידה בשיערה הארוך, עם כל נשימה ונשיפה שמנפחות את בית החזה שלה ומרעידות את שדיה המופלאים.
צלצול הטלפון שלה קוטע את האוטופיה. החבר שלה על הקו, היא מתנצלת, אומרת שלום ועולה לדירתה. מבעד לקירות אני שומע אותם רבים, או יותר נכון מתווכחים. זה לא שיש לי שמיעה על טבעית, בסך הכל מדובר ב- 12 מדרגות ודלת עץ עלובה. גם חלון המטבח שלהם הפונה למרפסת הסלון שלי היה פתוח לרווחה. מוזר, אני חושב, אבל הם כבר חצי שנה פה, ולא הייתי מודע לקיומם, לרחש הכלבה במדרגות, לחריקת הדלת. אבל עכשיו אני קשוב, וקולט כל פיסת מידע, כמו איזה בלש שחוקר פרשיית רצח מסתורית, או יותר כמו איזה חולה נפש, או סתם בחור מאוהב.

קיץ

עוד בוקר קיצי עולה. אני מתעורר מחלום בו היא עומדת מאחורי הדלת ומחכה שאבוא להושיעה. אבל כשניגשתי לפתוח לה, היא נעלמה. אז הלכתי לעבודה. בערב אני חוזר מוקדם, מתארגן ומתכנן לקפוץ להגיד שלום. בהתחלה אני קצת מהסס, אבל אח"כ אוזר אומץ ועולה במעלה המדרגות. הדלת שלמה ותקינה, ואני מביט בשלט המצויר עליה. "כאן גרים בכיף אלון, הילה ובילבי". זה הצחיק אותי, כי מי שלא יודע יכול לחשוב שבילבי היא השותפה השלישית, ולא הכלבה. אני דופק קצרות על הדלת, וממתין. אין תשובה. אני דופק בשנית, הפעם קצת יותר חזק. גם הפעם אין תשובה. טוב, אם היא לא בבית, אולי כדאי שאחכה לה בפארק, חשבתי לעצמי.
אני חורש את הפארק לאורכו ולרוחבו. מזג האוויר הקייצי בערב מוציא את כל השכנים לשאוף אוויר צח בפארק, לנקות את הראש ממחשבות רעות, ואולי לפגוש אנשים נחמדים. הפארק שהיה על סף ביתי בשנים האחרונות, לא היה זר לי, אך פתאום אני מבחין בו בדברים חדשים כאילו לראשונה נפקחו עיניי. כל הפארק נמלא כלבים, מכל המינים, הסוגים והגדלים. המשותף לכולם הוא שהם גוררים אחריהם את בעליהם, חלקם מרצון וחלקם מחוסר רצון. עוד אני מופתע לגלות שלכל כלב יש שם, מראה יחודי משלו, תכונות אופי שאופייניות רק לו, וגם בעלים ייחודיים משלו. אבל אף אחד מהם אפילו לא נראה קרוב לבילבי.
בינתיים נהייה כבר מאוחר. אני מתעייף ועולה הביתה. מבחוץ אני מבחין באור דולק בסלון ביתה. בטח כבר חזרה הביתה, עייפה, אחרי יום קשה בעבודה. מצאה את החבר המעצבן שלה, ובמקום לריב הלכה ישר לישון. אולי קודם לכן קפצה להגיד שלום, ולא מצאה אותי. ואולי התביישה, לא רצתה להציק לי יותר מדיי. האמת, גם אני לא רוצה להראות כזה נואש, מוטב פשוט שאשב ואחכה למחר. אולי מחר תשוב ותידפק על דלתי.

אמצע השבוע הגיע. אני חוזר הביתה מעוד יום עבודה ותופס את החזאי מודיע שמזג האוויר השרבי יגיע לשיאו הערב, "ואל תדאגו" הוא מצהיר, "אני יודע שאתם עושים חיים משוגעים, אז החום הולך להישאר פה עוד קצת. אבל תיזהרו," מוסיף החזאי," אל תאחסנו עדיין את בגדי החורף, כי עד סוף השבוע יחזור החורף". אני מקבל בשמחה את המשך הקיץ, אך מתעלם מהערה האחרונה. החדשות הסתיימו. אני אוכל משהו קל וחושב, האם עליי לחכות לה שתבוא או שמא כדאי ללכת לחפש אחריה? בפארק אחרי שני סיבובים מוצא פיסת דשא נקייה ומתישב עליה, בוהה באור הפנסים המשתקף בירקון, נותן לאוויר החם לעבור דרך גופי.
משהו מתחכך בי ומחפש את מגע גופי. אני מביט סביבי ומזהה את בילבי. היא בטח עברה בסביבה, ובאה להגיד שלום, איזה חמודה. אני מלטף אותה ושואל לשלומה. היא מקשקשת בהנאה בזנבה ונשכבת לידי. שאלתי אותה אם היא ראתה את הילה בסביבה. היא נבחה, וראיתי את הילה מתקרבת. "וואוו!" , מודה בהכנעה ומתרגשת כמעט כמו כלבתה, "הרבה זמן לא ראיתי אותה מתלהבת כל כך מבחור שהיא לא ממש מכירה!" "אולי כדאי שתדברי עם הכלבה שלך", השבתי," היא בטח יודעת משהו שאת עדיין לא. את יודעת שכלבים, בניגוד לבני-אדם, לא מסתירים את רגשותיהם". הילה הסכימה שיש משהו בעניין, ודרך כך גם שאלה לשלומי. "טוב, תודה, נחמד לי לראות אותך". היא אמרה שזה הדדי והתיישבה על הדשא.
לילה, חושך מסביב, תאורת הפארק מאירה את פנינו ודרכנו, ואנחנו מחליפים מבטים אחד בשני. אני מביט בה ומנסה לצרוב את תווי פניה במוחי אחרי שנעלמה לי בימים האחרונים, ושכחתי עד כמה היא יפה. היא חמודה כל כך שבלעתי את הלשון. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לה אבל לא יודע איך. כמו כמה אני חושב עליה מאז נפגשנו. ומה אני חושב עליה. אבל לא מצאתי את המילים הנכונות. הילה שברה את השתיקה ושאלה, "אני רואה שאתה אוהב כלבים, וכלבים אוהבים אותך, אז איך זה שאין לך כלב?". "לא יודע", עניתי, "אולי בגלל שאני רב הזמן לא בבית, ואם אני אחזיק כלב בדירה הוא יהייה נורא מסכן". "צודק, לפעמים גם אני מרחמת על בילבי" אמרה. "אבל זה לא היה תמיד כך," הוספתי, "גם לי היתה פעם כלבה". הילה הביעה עניין בסיפור, אז לקחתי אוויר וסיפרתי לה אודות כלבת פודל המקסימה שהיתה לי מאז הייתי קטן. על איך שאהבתי אותה עד מאוד. ועל התקופות שעברנו ביחד עד שהזדקנה ומתה.
"זה כל כך מקסים, ומרגש!" אמרה הילה, "לא פלא שבילבי מתפנקת עליך, היא יודעת שאתה אוהב לפנק. כבר הרבה זמן היא לא התפנקה ככה". לא פלא שיש פה כל הרבה בעלי כלבים בפארק, חשבתי לעצמי, מעבר לכך שכלבים יודעים להעניק לך חום ואהבה, ונותנים לך תשומת לב, הם גם יודעים איך לשבור את הקרח בין בני אדם.
בילבי החליטה שהגיעה הזמן להמשיך בטיול. היא נעמדה ודרשה שנעשה כמוה. משנעמדנו החלה לרוץ, וסימנה לנו בזנבה שנבוא אחריה. לא יכולנו לסרב. הכלבה מקדימה ואנחנו בעקבותיה, מעבירים את הזמן ביחד, לא ממהרים לשום מקום. "אתה יודע שהיא החברה הכי טובה שלי, אמרה והתכוונה כמובן לכלבתה". "ללא ספק!" , אמרתי נחרצות. "כבר מהרגע הראשון, כשראיתי את שתיכן יחד ידעתי שאין סיכוי להפריד בינכן", אמרתי, והוספתי "לפי המבט שהיא נותנת בך רואים שהיא מאוד אוהבת אותך, ולפי איך שאת מתייחסת אליה רואים שאת אוהבת אותה לא פחות". הילה חייכה. המילים האלו מצאו חן בעיניה. "זה נורא כיף שיש מישהו ששמח לראות אותי כל פעם שאני חוזרת מהעבודה.", אמרה הילה בקולה כמעט נשבר, "לא משנה מה. כשאני עצובה היא עושה לי שמח. כשרע לי היא עושה לי טוב. אני לא צריכה לריב איתה כל הזמן או לנסות לקבל קצת תשומת לב, היא תמיד פה לצידי. והיא רק שלי, אני לא חולקת אותה עם אף אחד אחר בעולם. בעצם עכשיו אני נזכרת שעד לפני כמה חודשים הסתדרנו כולם ביחד, אני היא ואלון, והיא היתה מתפנקת בין שנינו. אבל מאז שהתחלנו לריב ללא הפסקה, וללא פשרה היא לקחה את הצד שלי. כי בעצם היא הכלבה שלי, נאמנה לי ורק לי".
בילבי מצאה משטח דשא רענן בצד הנהר, מתחת לענפי אחד העצים והציעה שנשב תחתיו. קיבלנו את ההצעה והתיישבנו זה בצד זה. בילבי התיישבה מלפנים מחליפה מבטים ביני לבין הילה לסירוגין. מזג האוויר היה מושלם. ליל קיץ חם ללא טיפת לחות. הירח זרח מעל והשתקף על מימי הירקון. אור הירח האיר את דרכם של הלבבות האוהבים, וחימם את ליבם של הלבבות האבודים. "אם אתה כזה בחור נחמד, איך זה שאין לך אף אחת?" שאלה בפתאומיות, ואני לא ידעתי את התשובה. "סתם, אסור לי להיות לבד", אמרתי מתחמק מהשאלה. "מה אף פעם לא היתה לך מישהי?", שאלה בשנית, "ברור שהיתה, ואפילו כמה", עניתי בגאווה, "אבל זה היה מזמן…", וסיימתי בביטול. "ספר לי עליהן, אני מתה לדעת…", ביקשה וכולה חיוכים, ואני לא יכולתי לסרב. "אם את מחפשת סיפור נפלא מהאגדות, את לא תמצאי פה אביר על סוס לבן, למרות שחייתי עם נסיכה, עד לא מזמן, במשך שנים ארוכות, אבל זה נגמר ונפרדנו". "אני מצטערת", אמרה הילה, "לא התכוונתי להכאיב לך". "לא נורא", אמרתי, "אני ילד גדול, אני אתגבר". "אני בטוחה", אמרה הילה והביטה לירח, "אתה בחור טוב, ומגיע לך את הטוב ביותר, כל אחת תהיה מאושרת להיות איתך, וזאת שעזבה אותך סתם מטומטמת.", "תודה", אמרתי, מנסה להמחיא לה חזרה במילים שלה "גם את בחורה טובה ומקסימה, גם לך מגיע את הטוב ביותר, וכל בחור שיהיה איתך , יהיה המאושר באדם…", סיימתי ולא אמרתי מילה על החבר שלה, אבל היא סיימה את המשפט וחייכה צחוק מרושע באומרה "אבל החבר שלי ממש יכול להיות מטומטם כשהוא רוצה". צחקתי איתה והבטתי גם אני לירח, "אני מבין אותך, את לא יודעת כמה…" סיכמתי.
קרוב לחצות הלילה והפארק כיבה את פנסיו. החושך הסתרר סביבנו, ודקות ארוכות החלפנו מבטים ביננו, נותנים למחשבות לדבר במקומנו. עינייה נצצו באור הירח, ואני הבטתי בהם מביטים בי, עד שמבט עינייה התחלף בזוג שפתיים חושניות שנשלחו לעברי, מבקשות לפגוש את שפתיי. בילבי הרימה את ראשה, מקשקשת בזנבה לאות חיבה. הנשיקה הקצרה הזאת הביאה אחריה רצף נשיקות שהולכות ונעשות לוהטת יותר ויותר, מנשיקה לנשיקה. אנחנו נשכבים על כר הדשא, מתנשקים, מתחבקים, מתגלגלים מעבירים זרמים חמים האחד לשני שמענגים את גופנו, מאוהבים כמו ילדים קטנים שזה עתה הבחינו לראשונה בטעמה של האהבה. בילבי נובחת. אנחנו רואים אותה מקנאת ומתפקעים מצחוק. הילה אומרת שהיא גם רוצה לקחת חלק בחגיגה. אנחנו מסבירים לה שהפעם אין לה מקום. זה רק ביני לבין הילה. בילבי נשכבת על הדשא ושומטת את ראשה. ממלמלת כמה דברים, מחייכת בפה מלא ריר, ומקשקשת בזנבה נוכח התשוקה שבוערת בנו ומאימת להצית את עצי הפארק.
ארבע לפנות בוקר ואנחנו עוד שרועים על כר הדשא. חשבנו שתכף יעלה השחר, אבל הוא איחר לבוא. מסתבר שעדיין חורף, והשמש לא זורחת לפני שש בבוקר, אז חזרנו הביתה .אנחנו מגיעים לדלת ביתה ונעצרים. לרגע אני חושש שאצטרך להיפרד ממנה. האור נכבה במדרגות, ואני מצמיד אותה אלי ואנחנו מתנשקים כמו זוג מאוהב, שמתנשק בחדר המדרגות כדי שההורים לא ידעו. רגע אחרי זה, אני נזכר שהיא לא גרה עם ההורים שלה, אבל החבר שלה כן. "אצלי אין אף אחד בבית", אני אומר, והיא קצת מהססת. "את מעדיפה לחזור לישון עם החבר שלך?" היא משיבה בשלילה, "הוא בכלל במשמרת לילה, ויגיע רק בבוקר, אבל למי אכפת". אצלי בדירה הכלבה מנחשת אותנו ונכנסת לסלון, אבל אנחנו מפתיעים אותה ונכנסים ישר לחדר השינה. במיטה אנחנו כבר מוותרים על שינת הלילה וגם על שכבות הבגדים החוצצות ביננו. יודעים שמחר בבוקר נגיע שנינו שפוכים מעייפות לעבודה, אז בין תנוחה אחת לאחרת אנחנו ממציאים תירוצים משכנעים, היא לבוס שלי, ואני לבוס שלה.
השעון מצלצל ומודיעה חגיגית שכבר שמונה בבוקר. אני מתפלא שהשעון הזה עדיין עובד בכלל אחרי שהתעללתי בו בפעם הקודמת. היא רואה שפקחתי את עיניי ואומרת, "בוקר טוב מתוק שלי!" ומנשקת אותי. "בוקר טוב מתוקה!" החזרתי. "התעוררתי עוד לפני שצלצל השעון," היא אומרת ואני חש את פעימות ליבה, "סתם כנראה מתוך הרגל. שכבתי לי במיטה והסתכלתי עליך ישן, מתכרבלת בגופך, ומתענגת על כל שניה שעוברת. אתה יודע שאתה אפילו יותר חמוד כשאתה רדום," אמרה וצחקה. איזה כיף, אני חושב לעצמי, היא פה איתי, כל כך יפה על הבוקר, כל כך נחמדה, כל כך רגועה, כאילו אין לה שום דאגות בעולם, לא ממהרת לשום מקום, לא כועסת על אף אחד, שלמה עם עצמה, ומאושרת להיות כאן ועכשיו איתי, במצבה הנוכחי. גם אני לא ממהר לשום מקום, בטח לא לעבודה, אבל הייתי צריך פיפי, אז קמתי.
בדרך חזרה למיטה אני מכין לה קפה, והיא נחלצת מקורי השינה. הקפאין מחזיר אותה אל הכרתה, והיא מבינה שאין לה הרבה ברירה אלא להתחיל את שגרת הבוקר, להתלבש, להוריד את הכלבה וללכת לעבודה. היא מתלבשת, אוספת את חפציה, מנשקת אותי לי לשלום ועולה לדירתה, ואני הולך לעבודה.

כל היום בעבודה תוקפות אותי מחשבות רעות. מה נראה לך יגיד החבר שלה כשתיכנס לדירה?! לא אכפת לי! חוץ מזה הוא כבר לא החבר שלה! ובטח לא אבא שלה! וזה לא עניינו איפה היתה אתמול בלילה! הם רק גרים ביחד! וגם זה לא להרבה זמן. אז שילך לכל הרוחות!
בחזרה בבית, על הדלת מחכה לי פתק מקופל תקוע בנעץ. "תתקשר אלי כשתחזור". זה נשמע דחוף. אני נכנס הביתה ומתקשר אליה. היא לא עונה. אני מניח את הטלפון ונכנס להתקלח. אני לא מספיק להתפשט וכבר נשמעת דפיקה בדלת. היא עומדת שם בפרצוף מבויש. נכנסת בלי להגיד מילה ודמעות חונקות את גרונה. אני סוגר את הדלת. היא מסתכלת סביב, וכשהיא מרגישה בטוחה מספיק היא מתקרבת אליי ואומרת בלחש "תחבק אותי, אבל חזק". אני נענה לבקשתה ומחבק אותה הכי חזק שאפשר. גופה הרועד נכנע לדחף שדוכא במהלך היום, ומוצא מפלט בין זרועותיי. הדמעות זולגות מענייה כמו מים. אני מלטף את שערה, במטרה לנחמה, אבל הבכי שלה רק הולך ומתגבר. היתה לי תחושה מוזרה כל היום שמשהו השתבש. בהתחלה חשבתי שהיו אלו העננים בשמים שהסתירו לי את השמש, אבל לא תיארתי לעצמי שכל כך סבוך המצב. אין לי מושג מה לומר לה שירגיע אותה. אבל היא לא ביקשה שאדבר, רק לחבק. אז אני מחבק אותה, והיא מחבקת אותי, מחפשת מחסה ותמיכה בסופה שעוברת אותה, ונותנת לדמעות לזרום החוצה.
היא נרגעת לבסוף ומשחררת את האחיזה. אני שולף בקבוק מים מהמקרר והיא שותה ישר ממנו ובו בזמן גם שוטפת איתו את פניה הבוכיות. "זה אלון", היא אומרת, "הוא יודע עלינו… הוא חזר הביתה הבוקר מוקדם מהעבודה, ושם לב שאני לא בבית וגם בילבי לא. הוא אמר שנבהל בהתחלה וחשב שמשהו נורא קרה לי, וחיפש אותי כמו משוגע בשכונה עד שמצא מישהו מבעלי הכלבים שאמר לו שנראה לו שראה אותי מסתובבת עם מישהו אתמול מאוחר בלילה."
כן, ידעתי, זה היה לי ברור מראש, הסתובבה מחשבה בראשי, בעלי הכלבים מכירים טוב האחד את השני, ולרב גם נפגשים מדי ערב האחד עם השני, ויודעים מי חבר שלי מי, ומי שוכב עם מי, ובטח עוד המון פרטים מעניינים על תושבי השכונה.
"אבל מה אכפת לו?! לא נפרדתם?! " שאלתי בתמימות. "זהו, שאני כבר לא יודעת," אמרה בעודה מנגבת את הדמעות בחולצתי, "רבנו כל כך הרבה פעמים בשנה האחרונה, אבל אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שהיה לו כל כך אכפת ממני. הוא אף פעם לא דאג לי ככה. כשעליתי הביתה בבוקר ופתחתי את הדלת, מצאתי אותו יושב על הרצפה בוהה בדלת. הוא הסתכל עלי עצבני, מחוסר שינה, עיניו היו נפוחות מבכי והוא אמר, שהוא נורא שמח שהואלתי בטובי לחזור הביתה, שזה נורא כיף לשמוע ממישהו אחר שכל השכונה יודעת שהחברה שלו בוגדת בו כשהוא בעבודה, ושכבר נמאס לו מהשיגעונות שלי, ושמצדו אני יכולה לעבור לגור כבר עכשיו עם השותפה החדשה שלי או עם החבר החדש שלי, ושהוא לא יסלח לי לעולם על מה שעשיתי לו, ושמבחנתו זה גמור, ושהוא לא רוצה לראות אותי יותר בחיים שלו!"
שוב חזרו הדמעות לעיניים. לו רק יכולתי לומר לה כמה אני אוהב אותה, ואיך היא מחממת את לבי ומפיצה אור בביתי, הייתי האדם הכי מאושר בעולם. משב רוח קריר חודר דרך החלון, מנסה לקחת לי את הקיץ, ואני חושש שמא יקח לי גם אותה, אבל כל מה שיכולתי לומר לה זה "אני מבין אותך, ואני פה איתך בכל מצב", אז אמרתי וחיבקתי וקיוויתי שהסערה תעבור.
כהילה נרגעה היא נשכבה על הספה, חפנה את ראשה בכריות, מייבשת את דמעותיה היפות, ומתכנסת לתנוחה עוברית, עד שנרדמה. אני מנצל את ההזדמנות ומתקלח בזריזות והולך למטבח להכין לנו ארוחת ערב טובה. עורך את שולחן הבר שלי ומגיש עליו את ארוחת הערב. אני מנשק אותה קלות על הלחי, והיא מתעוררת לניחוח ארוחת הערב הממלא את חלל הבית ושואלת, "אני חולמת או שאתה גם יודע לבשל?" "את לא חולמת", השבתי, "ויאללה, בואי, האוכל כבר מתקרר". היא מתיישבת על כיסא הבר ומרגישה פתאום גדולה. היא מחייכת חיוך רחב, ולבי מתמלא בו. יש לה תאבון בריא לבחורה, ואנחנו זוללים בהנאה. בסוף מקנחים בלפתן שחיכה במקרר משנה שעברה לאירוע שכזה. כאות תודה על הארוחה אני זוכה בנשיקה וחיוך שובה לב, שאומר הכל.
עכשיו היא רגועה, ואני יכול לראות שהיא חזרה להיות אותה חמודה מאתמול, משאירה את סערת הרגשות מאחוריה. עם בטן מלאה ובקבוק יין אדום, אנחנו משתטים על הספה. יצפאן בטלוויזיה, עדיין מספר את אותן הבדיחות המטופשות שלו, וצוחק מהן. אבל אנחנו עסוקים בשלנו, מצחיקים אחד את השני, וצוחקים אחד מהשני. לאט לאט אוזלת תכולת הבקבוק ואיתו מטשטשים כל הגבולות המפרידים ביננו, ומתוודעים לסודות הכי כמוסים.

סתיו

באמצע הלילה אני מתעורר ומגלה שנרדמנו על הספה מכורבלים בשמיכת הפוך, תזכורת מהחורף ההוא שכבר צועד חזרה פנימה. מהחלון הפתוח מנשבת רוח קרירה פנימה. אני שולח יד וסוגר אותו. גם הטלוויזיה עדיין פתוחה. משדרת שידורים חוזרים של סדרות ישנות, לאנשים שסובלים קשות מנדודי שינה. גם אותה אני מכבה. בקבוק היין שוכב על השולחן לצד הגביעים הריקים. על השטיח מפוזרים בגדי הקיץ שלנו. על שולחן הבר עוד ניצבים הכלים מארוחת הערב. אני מתעלם מהבלגאן הסביבתי וחוזר להביט במושא אהבתי. אני יכול להישבע שזה לא סתם עוד רומן שטותי, אני באמת אוהב את הבחורה הזאת. אני מביט בה בשנתה ומרגיש את הלב שלי נצבט.
השעון מצלצל מחדר השינה בדיוק בשמונה בבוקר. אני משתיק אותו ומתעצבן עליו שהוא העיר לי את הנסיכה. היא מתעוררת, מגלה שנרדמה על הספה, וממהרת לעבודה. עם כוס קפה של בוקר, אני עדיין בתחתונים מסרב להכיר בבוקר, והיא כבר מתרוצצת כרוח סערה בבית אוספת את חפציה, ומתלבשת בדרכה לעבודה. לא עברה דקה והיא כבר מוכנה. מנשקת אותי לשלום, ואומרת, "להתראות, תודה," וגם "אוהבת אותך!", ונעלמת מאחורי דלת הדירה, לפני שאני מספיק להחזיר לה שגם אני אוהב אותה…
בעבודה אני יושב וחושב כמה יכול היה להיות נחמד אם הייתי נותן לה את המפתח הרזרבי בבוקר וכבר עכשיו יכלה לחכות לי בבית, חייכנית ומשגעת על שלל מצבי הרוח שלה. היינו מכינים ארוחת ערב טובה כמו אתמול, מדברים, צוחקים, משתעשעים, שוכחים את כל צרות היום, ונרדמים אחד בזרועות השני.
מזג האוויר הצונן חודר אל עצמותיי כשאני חוזר הביתה. אני נכנס לבניין וחושב שאולי היא בכל זאת מחכה לי בחדר המדרגות. אבל היא לא שם. אני מציץ מחלון המרפסת ורואה אור בדירתה דרך חלון המטבח המוגף. הרוח בחוץ מנשבת, ואי אפשר לשמוע דבר מתוך דירתה. אין לי כוח לחכות לה עד שתגמור לריב איתו. אין לי כח לרדוף אחריה שוב, ולחפש אחריה. אני רוצה אותה פה ועכשיו. זה לא שהפכתי להיות פתאום כל כך תלותי וקנאי, אני מתנצל בפני עצמי, זה בגלל שהיא חומקת לי כל בוקר, ובערב אני צריך לשוב ולכבוש אותה מחדש. וזה כבר מתחיל להוציא אותי מדעתי.
אני מתקשר אליה. המענה הקולי שלה מקבל אותי בקולה המתוק ומבקש ממני להשאיר הודעה. אני מסרב ומנתק. אין לי כח לחכות לאות חיים ממנה. המחשבות משגעות אותי, ואני חייב לראות אותה עכשיו. אני יודע מה אני אעשה! אני אעלה לדירה שלה ואקח אותה אליי, אין יותר פשוט מזה!. אני עולה לדירתה. החבר שלה פותח לי. הוא מזהה אותי ושואל מה אני רוצה. אני נרתע לרגע, למרות שאין לי סיבה. הוא נראה כמו ילד טוב של אמא, בחור צנום, צעיר ממני בכמה שנים, כזה שבלי בעיות אני יכול לקחת במכות. אני רואה בעיניים שלו שהוא נורא כועס שלקחתי לו את הצעצוע החביב עליו. מה הבעיה שלך? רציתי לשאול אותו, הרי לא חטפתי לך אותה מהיד! זה אתה שזרקת אותה. במקום זה אני שואל בתמימות אם הילה נמצאת. הוא משיב בשלילה, למרות שברור לי שהוא משקר. אני מנסה להתגרות בו ומבקש ממנו שימסור לה שחיפשתי אותה. הוא חושב שזה חצוף, ומבקש ממני שאני אעזוב את החברה שלו ואותו בשקט, ושלא אתערב בחיים שלהם, וטורק את הדלת בפניי. נחמד מצדו.
אני לא נעלב, ויורד לפארק. הרוח הקרירה מפשירה את עצביי הרותחים ומסדירה את מחשבותיי. אנשים במעילים מתרוצצים עם כלביהם, מקבלים עליהם מחדש את מרות החורף. אני בחולצה קצרה לגופי מסרב לעכל את הבשורה המרה.
בחזרה על מדרגות הבניין אני מוצא אותה שם עם כלבתה, אוחזת סיגריה בידה. "לא ידעתי שאת מעשנת?" אני שואל. "יש הרבה דברים שאתה לא יודע עלי", היא עונה. "כמו מה למשל? כמו העובדה שאני משוגעת, ולא כדאי לך להיות חבר שלי, אני ממש צרה צרורה!" ומחייכת חיוך שובב. "לא אכפת לי, אני מתחכם, גם לי יש כמה צדדים אפלים, ואני לא תמיד כזה נחמד", היא צוחקת לעברי ואני מוסיף "לפעמים אני אפילו יכול להיות מגעיל". "לא יכול להיות?!" היא מתגרה, "אתה בחיים לא יכול להיות מגעיל!" "תנסי אותי ותראי", אני מתריס בה. היא לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגריה שלה, ושואלת אם אני רוצה אחת. אני נענה להצעה ומתיישב לידה. אני שואל אותה לשלומה, היא אומרת בקצרה שהיא בסדר, למרות שאני יכול בברור לדעת שהיא הכל חוץ מבסדר. היא מסיימת את הסיגריה שלה ושותקת, נבוכה מדיי לעשות את הצעד הבא. אני יודע טוב מאוד את רצונה, אבל מושך את הזמן, עד כלות הסיגריה שלי, ורק אז ממשיך במשחק המוקדם שלה. "למה אנחנו יושבים פה בקור הזה בחוץ?" אני שואל בתמימות, "בא לך לעלות אלי לקפה?" היא מסתכלת עליי ומחייכת, מודה שקראתי את מחשבותיה. "יש תה?, כבר נמאס לי לשתות קפה" היא שואלת בקריצה, ואנחנו עולים אליי לדירה.
כוס התה מפשיר את גופנו הקפוא ומחזיר אותנו לטמפרטורת החדר הרצויה. חלונות הבית כבר מוגפים, תנור החימום גם הוא שב לפעול. היא ניגשת לחדר השינה וסוחבת מעל המיטה את שמיכת הפוך מהבוקר. נשכבת על הספה ומתכסה בה. "מה את עושה?", אני שואל בחיבה "אני מסתתרת מפני הע