חלום

"אני אוהבת לחלום.. כי החלום כל כך שונה מהמציאות, וכל כך הרבה יותר טוב ממנה." אמרה קאטיה בחולמניות.
"את משונה, את יודעת?" צחק טראוויס.
"וזה טוב, או רע?" היא הביטה בו באותו מבט רציני, שדרש תשובה ברורה. עיניה הירוקות הבהירות האפילו במבט כמו זה, ואפה המחודד כאילו הזדקר מפניה, התבלט עוד יותר.
הוא שתק לרגע. "זה טוב. כלומר, אילו היית עוד נערה נורמלית ולא מחדשת, לא הייתי מתעניין בך, ואז לא הייתי מתאהב בך. מספיק בשבילך?"
היא הנהנה, ונשכבה לידו על הדשא. שיערה החום הכהה התפזר סביבה, וקווצות שיער התלפפו סביב כמה מאצבעותיו. היא שילבה את ידה בידו, ואחזה בה בכוח, כאילו יונקת את החום שהפיץ.
"את יודעת.. לפעמים רצים לי שטויות כאלה בראש. של להתאבד. בגלל שכולם יורדים עליי ודיי שונאים אותי.. אני יכול להבין למה הם שונאים אותי. בגלל מה שעשיתי לפני שנה. אבל כמה שאני מנסה להתנצל ולחזור בי, להראות לכולם שהנה, השתניתי, התבגרתי, דוחים אותי. לא מאמינים לי. וכל יום, כל שעה, כל שנייה, האשמה מעכלת אותי מבפנים. העובדה שאף אחד לא סולח ושכולם חושבים שאני מפלצת. זה מרגיש לי מוזר, כי מי שפגעתי בה ספציפית, נורה, סלחה לי, אבל כנראה שהפרטים והשמועות שהתפשטו הסיטו את כולם נגדי, ונורה לא יכולה עכשיו לשכנע את כל בית הספר שהשתניתי, בלי שיגידו לה 'היי, את זאת שאמרה שהוא בן אדם מזעזע ונוראי, עכשיו את אומרת ההפך?!'.." בזמן הדיבור טראוויס עזב את ידה, התיישב והחל לשחק עם העלים הדקים של הדשא, לתלוש אותם מהאדמה ולחתוך אותם, ללפף אותם סביב אצבעותיו.
"אני מאמינה שהשתנית." לחשה קאטיה והביטה בו, מנסה לפענח את רגשותיו. אבל היא לא הצליחה לראות את הבעתו, כי פניו בהו בקרקע. אז היא צפתה בשערו השחור, שהסתלסל והיה רב, והסתיר את הקרקפת לחלוטין. איכשהו זה נראה לה כמו האופי שלו, שהכול רק מצופה מסכה, והדבר האמיתי מוסתר אי שם מעבר לחומות.
"ברור שאת תאמיני, את הרי החברה שלי! אבל מה זה עוזר לשנות את דעתם של האחרים כלפיי?" אמר בכעס. "זה נראה כמו חלום, שכולם יאהבו אותי."
"אז אולי תפסיק לחשוב על מה שאחרים חושבים עלייך? אני אוהבת אותך, המשפחה שלך אוהבת אותך, יש לך חבר הכי טוב שממשיך לאהוב אותך.. אז מה אתה צריך יותר מזה?" השיבה ברוגז. היא אף פעם לא הבינה אותו בקטעים שכאלו. למה צריך את האהבה של האחרים, כשיש לך כבר מי שאוהב אותך?
"זה קשה! זה קשה, כשאתה עובר במסדרון ושורה של מבטים סולדים מישירים אלייך עין! את לא תביני, כי אותך כולם אוהבים!" ברגע שהמילים יצאו מפיו, הבין טראוויס כמה אגואיסט ומפונק הוא נשמע. במיוחד בגלל שקאטיה זכתה לאהדה בגלל ששרדה בריונות בעבר. אבל היא רק הביטה בו בדממה, ואז העבירה את מבטה לידיה המצולקת מהימים בהם חתכה.
"א-אני מצטער.." מלמל במבוכה. מרוב מבוכה לא הצליח להביא את עצמו לאחוז בידה. היא רק הנהנה בשקט, כמו קודם. השתררה שתיקה.
"כמו שאמרת.. זה חלום, שכולם יאהבו אותך." טראוויס בהה בה באומרה זאת בעיניים עצובות, מבוישות, ואחז בידה, אבל הרגיש שלעולם לא יוכל לכפר על מילותיו. גם אם תסלח לו הוא יחוש אשמה כבדה. הוא ליטף את צלקותיה, זיכרונות כאובים מימים קשים.