חיוך מרוסק ויפהפייה

"את כל כך יפה." אני אומר ומתיישב מולה, רוצה להמשיך ולהביט בה כל עוד אני יכול, פוחד שבסופו של דבר יימאס לה ממני והפעמים היחידות בהן אוכל לראות אותה הן כאשר היא עוברת במסדרון מולי.
היא לא עונה לי, רק מחייכת אליי את החיוך שלה, זה שיכול לשבור לכם את הלב ברגע, החיוך הקטן והמרוסק ההוא, זה שאני מפחד מהיום בו הוא יעלם, בגלל שזה יהיה היום בו אני אדע שהיא ויתרה.
"אבל יש בך משהו כל-כך עצוב." אני לא יודע למה אמרתי את זה, אני רק יודע שפתחתי את פי לדבר, וזה מה שקרה.
היא מרימה את עיניה אליי, ואני רוצה להישאר ברגע הזה, לטבוע באותן עיניים ירוקות, רציתי להישאר פה לנצח.
"כבר אמרו לי את זה." היא אומרת ברוגע ולפתע עיניה מתנתקות מעיני, ואני מרגיש כל-כך בודד לפתע, כאילו מישהו תלש לי את הלב מהחזרה.
"יפה ועצובה." אני אומר, נזכר שזה מה שתמיד חשבתי עליה, אפילו בימים בהם חיוכה עדיין היה גדול ומאיר, אני לא בטוחה בדיוק למה, אבל תמיד היה בה משהו עצוב.
"בדיוק כמו עינייך." היא אומרת לאחר רגע, וידה נשלחת לעברי בלי לשים לב, אני לא עוצר אותה, רק מתקרב מעט יותר.
לבלות בחברתה הייתה כמו להישאב אל תוך כישוף מוזר, משהו שאני לא בדיוק מבין, אך בהחלט לא מוכן שיפסיק, כי מה שווה עולם ללא קסם?
"אז אולינהיה בודדים ביחד?"