חיבוק

ידיי סביבה, נכרכות בחיבוק, ועדיין אינני מאמין.

כיצד יכולה היא לאהבני? איני אלא כלום..

חזה צמוד לשלי, עולה בקצב סדיר, ולבי פועם בחוזקה..

והיא, היא כל כך יפה, מה תמצא היא דווקא בי?

אני מתפלל שהרגע הזה לעולם לא יגמר, שנתאבן כך לנצח, ידיים כרוכות אחד סביב השנייה ושמחה מתפרצת בראשי..

אני מפחד להגיד מילים, מפחד להגיד את שלושת המילים, מפחד לתת לשפתיי לגעת בלחייה..

בטני מעקצצת, אהבתי גועשת, ראשה על כתפי וכעת אני בטוח – אני מאוהב..

אני רוצה רק לתת לה רגע מנוחה, לשכוח מהעולם שרודף אותה, אותנו.. לשכוח מכל דבר מכאיב.. מכל מפלצת שרודפת את סיוטיה.. רק להתרכז באהבה, שתשכח מכל דבר כואב, שתרגיש נפלאה..

וידיה נעות, יורדות מכתפיי, וזה מסב לי עצב.. זה נפסק.. ולא אזרת את האומץ לנשקה..

ואנחנו מהלכים, צעד לצד צעד, פוסעים על שביל.. מדברים, שפתינו זעות, ואני איני פוסק מלחשוב על הרגעים השמחים שחלפו, רגעים שליטפתי את אהבתי, הרגשתי את גופה, חשתי את ליבה..

אני חושש שהתמכרתי, התמכרתי לאהבתה..

ואיך היא מסוגלת לאהוב אדם שכמותי? אני חושב שלעולם לא אדע.. נותר לי רק לאהוב, בתקווה שהיא תחזיר לי את אהבתה, שתאהב אותי בחזרה..

אין לי את האומץ, אין לי את האומץ לגעת, אין לי את האומץ לנשקך, אין לי את האומץ לאחוז בידך.. אך יש לי את האומץ לספר לך את זה, לכתוב צרורות סיפורים ולהראות לך כמה אני אוהב..

התקווה שסיפוריי מספיקים בעודי נלחם עם פחדיי מהעבר ועם פחדי ממך, זאת התקווה שנותנת לי להמשיך, נותנת לי את הכוח להילחם בפחדים..