חורף, קר

חורף, קר, גשם בחוץ, רעמים וברקים מרעידים את הבית. אני שוכבת במיטה ובוהה בתקרה. מתלבטת מה לעשות עם עצמי.
הפלאפון רוטט. הוא טעון לי על השולחן. אני שולחת יד שבכבדות ובעצלנות ניכרת של מנוחה במיטה לוקחת אותו. אה. זו התראה מהאינסטגרם. מישהו עשה לייק לתמונה שלי.
השעה 21:29 אני מרגישה עייפה, מועקת.
הטלפון רוטט שוב. אני מרימה אותו בציפייה שזו שוב סתם התראה לא חשובה.
אני קולטת הודעה בווטסאפ:
״היי״ כתבת אתה.
אני נאנחת. מה עכשיו?
״היי.״ הגבתי. יש לי נטייה להיות נחמדה לאנשים שאני לא אוהבת (יותר במקרה שלו).
משום מה אני מחכה שתגיב. אני מסתכלת על הצאט שלנו. התנתקת לפני דקה, עוד לא ראית את ההודעה.
אני נכנסת לתמונות שלנו ביחד, מדפדפת בין החודשים שעברו ובין התמונות והסרטונים שלא היה לי את האומץ למחוק. נזכרת לאט לאט בהכל, במה שעברתי בגללך. למה אני לא מסוגלת לנעול את העבר מאחוריי.
הטלפון רוטט לי בידיים. ״תקשיבי שנייה, באיזה שיעור התחלת לעשות חניות??״
כמובן. מגחכת לעצמי. כמובן שהוא צריך משהו.
ולרגע, ברגע הזה, יש בי אומץ. אני נכנסת למדיה ומתחילה למחוק תמונות: הכרנו, התקרבנו, היינו, הלכנו, חזרנו, כעסנו, צחקנו, קינאנו, עזבת, נפרדנו.
לוחצת על – מחק.
ההתחרטות כמובן לא איחרה לבוא, אך זה היה מאוחר מדי. זהו. נגמר.
״שיעור 9״ כתבתי. יצאתי מהווטסאפ הסתכלתי על השעה. 21:39. כיביתי את הטלפון ושמתי אותו על השולחן.
חורף, קר, גשם בחוץ, רעמים וברקים מרעידים את הבית. אני שוכבת במיטה ובוהה בתקרה. מתלבטת מה לעשות עם עצמי.