חולצה לבנה
"היי, איך קוראים לך?" היא שאלה.
"זה לא באמת חשוב עכשיו. אבל מי את?"
הוא היה בלונדיני, בעל עיינים אפורות-ירוקות מרגיעות. הוא היה גבוה ונאה, יפהפה. חיוכו היה מהפנט כל בת.
כולן רצו אותו, אבל הוא בחר בה.
"שמי נטלי. ואתה?"
"איני רוצה להגיד את שמי, אבל בטח את שמי הבדוי את מכירה."
"אני לא. קדימה, אם אתה מתחיל איתי לפחות תגיד את שמך."
"אני מצטער, איני יכול. זה יסכן אותך."
"טוב… אז, במה אתה עובד?"
"אני? עוזר לאנשים מסכנים. עוזר להם להגיע ליעדם."
"מה זאת אומרת?"
"עזבי, זה מסובך מדי. מה איתך?"
"ממלצרת."
"הו, מילצור זה דבר מעניין."
הוא חייך והתקרב אליה קצת.
"אתה כל כך יפה…"
"גם את."
הוא נישק אותה על שפתיה הרכות.
"תגידי, את רוצה אולי שנלך לבית שלך? רועש פה."
"מצטערת, לא יכולה. אולי אצלך?"
"אני לא יכול. אני אף פעם לא יכול. זה מקום מסוכן מדי."
היא ציחקקה.
"נו, איפה אתה גר?"
"אני מבטיח לך-בעוד מאה שנים לפחות את תבקרי אותי. אני מבטיח לך."
הוא הדביק לה עוד נשיקה. הוא הוריד את חולצתו הלבנה. בטן חסונה נגלתה לעייניה.
"אני חוזר לעבודתי. היה נעים להכיר."
"נו, בבקשה, לא נתראה עוד הרבה זמן. מה שמך? אני מבטיחה שלא אגיד דבר."
"בסדר. שמי הוא השטן. ועכשיו אני חוזר לעבודתי, להתראות."
"אני אוהבת אותך, אתה יפה, נאה, טוב לב! תחזור!" היא צעקה לשמיים כשראתה שנעלם בכחול הרך שמבצבץ מבעד לעננים.
רק חולצה לבנה נשארה לה ממנו. מהנער הנאה והיפה. מהנער שקרא לעצמו "השטן".
תגובות (0)