חברה זה לא ק י ר

כשהיתה יוליה בת שש. לפני שעלתה לכתה א,עזבו הוריה את הארץ וירדו לארהב.
אז המצב לא היה כלכך מזהיר בארצנו. מתי בעצם היה כן ….היא חשבה.
היא זכרה שהיה אז מיתון. לאביה היתה חנות מכולת קטנה ומשמימה.בקושי רב היה מוציא את פרנסתו ממנה.הרבה לקוחות לא היו לו. המשימה לפרנס את המשפחה היתה כבר מעל ליכולתו. קיץ אחד,בחופש הגדול ,נסעה המשפחה ויותר לא חזרו. המצב הכלכלי שלהם לפתע פתאום השתפר. די מהר אפילו. אמא של יוליה עבדה בבית חרושת לכפתורים . אבא שלה היה נהג בחברת משאיות.את יוליה ואחולה בלה הם שלחו לבית ספר ליד הבית. בית ספר ברמה גבוהה.על זה לא רצו להתפשר.לאט לאט התקדמו בחיים. קנו בית חדש ויפה. עם חצר ובריכה . רמת החיים שלהם עלתה במהירות שיא.
הם לא הגיעו הרבה לביקורים בארץ. אבל זכו לביקורים מהארץ ולא מעט.
שושנה אמא של יוליה היתה חברתה הטובה של פרידה . הדודה של שמעון החבר שלי.
פרידה היתה מתארחת מדי פעם בביתם היפה בלוס אנגלס.
עכשיו גמלה בליבה החלטה . היא ראתה את יוליה והחליטה לשדך אותה לשמעון . פשוט מאד . היא הבינה שיוליה רווקה ומאד מבוקשת . עכשיו עורכת דין צעירה . עובדת במשרד נחשב.שושנה סיפרה לה שיוליה סיימה בהצטיינות יתרה את לימודיה בברקלי. היא לא שוללת קשר עם אחיינה של פרידה.
הדודה פרידה התעלמה לחלוטין מהידיעה כי לשמעון כבר יש חברה רצינית והוא אמור להתחתן איתה . בעיניה של פרידה זה פרט שולי…
חברה זה לא קיר אפשר להזיז…אמרה פרידה לאחותו ליאת שהתפלאה על האומץ לגרום לו לחתוך את הקשר עם רונה.
בליבה הזדוני גמלה החלטה.
היא תשדך לשמעון,האחיין היקר שלה את יוליה המקסימה.
איזה רעיון מחוכם . פשוט ניצוץ של חוכמה.

פרידה התיעצה קלות עם אחותה,אמא של שמעון,שהכירה בזה שרעיונותיה של פרידה לרוב גאוניים… היא נתנה את אישורה למשימה בלי למצמץ אפילו.
ואכן שמעון שלא דהיה סגור ממש על החתונה,קיבל בשמחה מהולה במעט דאגה את הצעתה, לנסוע ולנשום מעט את אוירה המשכר של לוס אנגלס.הוא לא הבטיח כלום לאף אחד.שום דלת לא נסגרת סופית ושום דלת חדשה עדיין לא נפתחת אמר לכל מי ששאל מה פשר הנסיעה התמוהה הזאת…
יוליה לקחה חופש ממשרד עורכי הדין שלה.עבר שבועות שעבדה מסביב לשעון כדי לנקות את השולחן…כדי שתוכל לפנות את זמנה היקרד לאורח המכובד שחוצה את האוקינוס.
הגברת לקחה את הקבריולט שלה הכחול עם הסאן רוף ויצאה לטיולים מסביב לחוף עם החבר החדש.
שמעון נהג. היא השעינה את ראשה על כתפו האיתנה ושערה הזהוב ליטף קמעה את צווארו.
הם חרשו את לוס אנגלס משם עברו לסאן פרנסיקו ,קצת היו בהימורים בווגאס..
שמעון המשיך לשמור על קשר. שלח לי גלויות ד צבעוניות מבריקות של הגולדן גייט מנצנץ בשמש.מנצנץ באורות באפלה. גלויות מהציינה טאון ועוד. בתמונות ששלח הוא נראה שזוף ספורטיבי ותמיד לבד…כי יוליה עמדה ממול .
באותם הימים הייתי כבר צל של עצמי. שקלתי אולי ארבעים וחמש קג..פרפרים פירפרו בנשמתי.עכברונים טיילו בליבי. לא אכלתי ולא שתיתי ובעיקר לא הצלחתי לישון.לילות ארוכים בהיתי בחלל החדר. לא יכולתי לעצום עיין. כלכך דואב היה ליבי.
חודש שלם עבר. החיים נמשכים למרות הכל. וגם חיי העצובים.
בלילות חשבתי עליו כל הזמן. רואה אותו בעיני רוחי שוכב וחולם עלי במיטה עם יוליה.
שותה קפה וחושב עלינו.
בימים הלכתי לעבודה כרגיל והסתובבתי כסהרורית.
פעם חלמתי שהוא בא אלי . אני יושבת על הספה בסלון והוא רוכן לעברי.
טבעת מבהיקה בידו וחיוך ענק מאיר את פניו.
ח ז ר ת י.אמר בקולו השקט. אני אוהב אותך ורק אותך.
אנחנו מתנשקים ונופלים איש בזרועות השניה.
את פרידה קיללתי בכל ליבי. וקיללתי את הרעיונות המגמתיים שלה. את רוע ליבה ואת אכזריותה.
חלוואי שבתה היחידה תסבול גם היא כשתגדל , מאהבה נכזבת. קיללתי גם אותה.
לעיתים הייתי יוצאת עם חברה לבילוי , או עם ידיד מהעבודה.יותר מתוך חובה ולא ממש מתוך שמחה. אנשים טובים לחצו עלי שאצא מהדיכאון, כדי שאפנה לדרך חדשה. בסכהכ אני עוד צעירה,היו אומרים.
אבל תמיד מיהרתי הביתה.כי החיוכים המאולצים הכאיבו לי ולא יכולתי לסבול את הזיוף שלי.
בשום פנים ואופן לא הצלחתי ,גם כשמאד מאד רציתי להוציא את שמעון אהובי מראשי.
מכל הדגים שאספנו…רק את זה שברח ….רצינו…
נזכרתי בפתגם ישן אם כי מגומגם במקצת.
הכאב היה כפול ומכופל,גם הצער וגם העלבון חברו יחדיו.
היו לי חברות שביקשו ממני לשכוח את שמעון.לצאת ולהמשיך להכיר בחורים בגילי. אולי בסוף אמצא לי מישהו שמחכה לפתוח דף חדש איתי.
כל מה שקורה צריך לקרות . כשאמצא מישהו חדש אשכח את הישן….
ואז ,בוקר אחד ביום קיצי אחד …טלפון.
שמעון על הקו.
לרגע חשבתי שאני שוב חולמת בהקיץ.
אני לא מאמינה.
אבל הוא בארץ. באמת. חזר…
יוליה המשיכה בסתר את הקשר שלה עם שמעון.
היא המשיכה להתכתב איתו. שולחת לו תמונות.לפעמים עם בגד ים לפעמים עם חברים בבית קפה.
פעם כשביקרתי אצלו במשרד ,מצאתי על השולחן,מעטפה תכולה של דואר אויר.מכתב מיוליה.התעלמתי.
אבל שוב עלו היחסים על שרטון ושוב נפרדנו.
שוב מצאתי את עצמי אכולת צער.לא התעניינתי באף אחד ושוב נפלתי לבור תחתיות.
נשכתי א ת שפתי,והמשכתי לחיות את חיי כרגיל. לפחות ניסיתי..החיים לימדו אותי …קבל את הדין הוא נופל מלמעלה כמו בשיר כן גם לדעת להבליג ושום דבר לא סגור עד שהוא סגור.
הודיתי לאלהים הטוב על התקופה היפה שעברתי בחיי.
דברים טובים באים בכמויות קטנות וסופם להגמר.
כשהשלמתי עם המצב הצלחתי להכיר ולצאת לדייטים.באותה התקופה חידשתי את הקשר שלי עם אחד הבחורים אצלנו בחברה. פעם הוא חיזר אחרי. אפילו בתקופה שהייתי עם שמעון.אבל עכשיו הייתי פנויה להצעות חדשות אם כי לא פנויה ממש ריגשית.
מריאנו היה דרום אמריקאי בעל מבטא כבד אבל רומנטי חמוד איתו הצלחתי לשכוח קצת את געגועי לשמעון.היה לו חושד הומור מיוחד והוא הצליח לגרום לי אפילו לצחוק.
בילינו יחד בעיקר בשבתות.יצאנו לטיולי טבע.בשוויצריה הקטנה בואדיות המדהימות של פינות נשכחות בארצנו המדהימה.בצפון המרוחק . ראינו גם המון סרטים שנינו חובבי קולנוע מושבעים.גיליתי שיש אנשים שספורט לא ממש מעניין אותם ואפילו לא כדורגל בשבת…
הסיפור של שמעון ורונה הפך אט אט לזכרון ישן. לאט לאט היטשטש ודהה.
אבל בימים הייתי עדיין נזכרת בו ובלילות הארוכים היו חולפות תמונות כמו בסרט מהזמן המתוק מריר שהיינו יחד. לפעמים התפסתי לרחמים עצמיים והייתי בוכה.
אבל די מהר התדעשתתי והזכרתי לעצמי שאסור לי ליפול ברוחי.כי הרי אלה הם החיים.אף אחד בעולם לא הבטיח לי גן של שושנים. זה כנראה גורלי ומה שנכתב בכוכבים.
המשפט האלמותי של דודה פרידה החזיר אותי מהר למציאות.
הוא לא בשבילך ואת לא בשבילו.נקודה.