זרים ואוהבים (בימי קורונה)

הוא היה לבד משועמם וסגור בדירתו בגלל הסגר המטופש והרגיש את הפספוס הגדול. "מי סוגר אנשים בבית"? אמר לעצמו. "תנו לחיות!!" והוא הרגיש שכל העולם נגדו. רק לפני שבוע שמע על אתר הכרויות שווה, ומיד נכנס וחיפש מישהי שתתאים לו. הוא נכנס לאתר, הגדיר את קבוצת הגיל המבוקש ועוד כמה תכונות שהיו חשובות לו וביקש רק מועמדות עם תמונות. "נכון שחשובות לי הרבה תכונות" אמר לעצמו, "אבל אם המראה שלה לא מושך אותי, חבל על הזמן" האתר סיפק לו רשימה ארוכה של נשים והוא התחיל לחפש. זאת שמנה, זאת מתולתלת מידי, זאת נראית מבוגרת וזאת בכלל מפחידה. וכך חיפש עוד ועוד ואף אחת לא הדליקה אותו.
כמעט והתייאש אבל אז נזכר שבעבר, לפני שהיו אתרי הכרויות ותמונות, היה מקבל מחבר מספר טלפון של בחורה, ללא תמונה ועם מעט אינפורמציה ולפעמים היו הפתעות נעימות… "טוב", אמר לעצמו, "אחפש מישהי שלא פרסמה תמונה". ושוב חיפוש מתיש, כל אחת מספרת על עצמה סיפור שנראה לא אמיתי, מתבלת במשפטי חוכמה והתחכמויות מתישות.
לבסוף כמו בכל הסיפורים, מצא באתר מישהי שסיפרה בפשטות ולעניין מי היא ומה היא מחפשת.
לקח את מספר הטלפון והתחיל לחייג. תוך כדי החיוג, עוד לפני שענתה, חש התרגשות מוזרה. "תירגע" אמר לעצמו, "אתה לא יודע כלום". לא היה לו זמן לעכל את מה שקורה לו וקול נעים ענה לו. מצא את עצמו קצת נבוך ומגמגם ואמר, "אני אלי מאתר ההכרויות" שלום אלי", אמרה, "אני אילנה".
וכך התנהלה שיחה מעניינת. כשהסתיימה השיחה, הסתכל בשעון וראה שדיברו למעלה מחצי שעה.
בשיחה השנייה העז ושאל אותה: "איך את נראית? , יכולה לשלוח תמונה?" "אני נראית בסדר" ענתה, "אבל אני לא מעוניינת לשלוח תמונה וגם לא מעוניינת שאתה תשלח. בוא נשתמש כרגע בדמיון ואם ניפגש, אשמח אם תספר לי איך המציאות לעומת הדמיון".
והנה עכשיו כשכבר קבעו להיפגש והסקרנות אכלה אותו, הכריזו פתאום על סגר. "אסור להתרחק יותר מאשר מאה מטר מהבית", הכריז קריין החדשות בטון מאיים.
"מאה מטר? " צעק בייאוש. "איפה אני אמצא בחורה בטווח מאה מטר? כולן כאן או נשואות, או ילדות או זקנות".
והם המשיכו לדבר. היה מתקשר אליה פעם בכמה ימים. היה יושב בדירה לבד, מסתכל על התקרה ומתלבט אם להתקשר או לחכות למחר. מצא את עצמו חושב עליה הרבה ומדמיין לעצמו איך היא נראית. כל פעם עלתה במוחו תמונה אחרת והסקרנות עלתה וגדלה.
עבר שבוע, עברו שבועיים והסגר ממשיך. חייבים לשמור על הבריאות שלנו אמר מנכ"ל משרד הבריאות שנראה כאילו שהוא נהנה מעמדת הכוח שיש לו שהוא יכול לסגור מדינה שלימה. "מעניין אם הוא עצמו נשאר בבית", חשב אלי. "בטח הוא שם מסכה גדולה, יוצא לבלות וצוחק על כולם".
רק אחרי חודש, התחילו בהדרגה לשחרר את הסגר. עוד קולו של הקריין נשמע ברקע ואלי רץ לטלפון, התקשר והזמין את אילנה להיפגש והם קבעו במרכז העיר.
כולו התרגשות נסע למרכז והגיע הרבה לפני הזמן כדי לא לפספס. כשהתיישב בבית הקפה, ראה מישהי מתקרבת. היא נראתה לו מאוד מוכרת, חייכה אליו ושאלה: "אלי"? "את אילנה", שאל, "את מוכרת לי, איפה את גרה?". "אני ברחוב הרצל 55". "מה? אני גר בית לידך, במרחק פחות ממאה מטר, יכולנו להיפגש כבר לפני חודש". "אני מקווה שהיה שווה לחכות" אמרה. "כן" הוא ענה "אנחנו חוגגים היום גם את הפגישה הראשונה וגם חודש להכרות". תקשיב, היא אמרה, נכון שהעולם יכול להיות נפלא?
ולפתע נשמעו צלילי מפוחית ואחריה נשמע קול הבס של לואי ארמסטרונג ששר: "What a wonderful world" שניהם הסתכלו זה בזו והקשיבו ובסיום שניהם שרו בתיאום מושלם: "Oh Yeah".
#כל_הזכויות_שמורות_למתי_גוטמן