"זה"

זה חסר לי. אפילו שמעולם לא היה לי את זה, זה פשוט חסר.
בלי לדעת איך מרגישים כשזה קיים אני מרגישה את הרצון בוער לי בקרביים, ונמאס לי לשמוע שזה יבוא כי חיכיתי בסבלנות וכלום לא קרה..
מיציתי להסתכל על כולם מהצד כמו גלגל שלישי ולא לדעת איך זה להרגיש את "זה", את הרגש המסתורי ההוא שאנשים מדברים עליו.
וזה עולה בי לפעמים, אני לא אשקר.. אני מרגישה את זה מטפס לי בגרון וממתין להתפרץ על ה"קורבן" הראשון שיתקרב, אבל זה לא יוצא כי אף אחד לא בא. כבר התרגלתי שאף אחד לא בא. זה חד צדדי או איזו פנטזיה רגעית בראש שלי. טנגו של איש אחד.
אף אחד לא חשב אי פעם לשאול אותי אם בא לי להרגיש, אפילו לרגע, איך זה לרקוד טנגו בשניים. ואני רוצה, כל כך רוצה שמישהו ישאל… אני רוצה לדעת איך זה מרגיש, מה זה יוציא ממני. אולי אפילו לקחת את זה הלאה, לא להישאר בצעדי הבסיס. מה כבר יש לי להפסיד?
זה חסר לי. אני רוצה את זה. ללמוד אותו ולהרגיש אותו בכל חלק בגופי ורק לרצות שכל רגע יימשך לנצח, למרות שלא הכל לגמרי מושלם. אבל לא אכפת לי, כי כלום לא מושלם.
אני רוצה לדבר על הדבר הזה בקול רם כאילו אני יודעת עליו הכל למרות שאין לי מושג מה זה בעצם. מה זה הדבר הזה בכלל?
אנשים מדברים עליו. דוחפים אותו בכל שיחה, בכל שיר, בכל סיפור. הם מחפשים אותו, אפילו בצורה נואשת, ויש גם כאלה שיעשו הכל כדי שזה יהיה ברשותם.
זה נשמע כל כך טהור, כל כך טוב, רגש מיוחד כזה. אולי מה שהופך אותו למיוחד זה שהוא לא נמצא בהישג יד. ויש גם את אלו שנכוו מזה, מפחדים, בורחים, מזהירים מפניו. אלו הם האנשים שאומרים שלמרות האושר שיש בזה לרגעים, זה לא טוב.
אז אם אפילו הדבר הזה לא טוב, אני לא רוצה שיהיה לי טוב. מאסתי בלשקר לעצמי. אני מודה שאני רוצה את הדבר הזה עם כל הטוב והרע שבו.
אני רוצה אהבה.