זה קשה מידי..

מסתכלת לך על הפנים היפות שלך האלה והעיניים שלי מתמלאות אושר.
כמה שיפה לך מדים. תמיד אמרתי.
המדים אמנם יפים אבל הכאב לא.
אני חושבת שמי שהיה אמור להכין אותי לרגע הזה שכח אותי.
ועכשיו? עכשיו אני אמורה איכשהו להתמודד.
פעם בפאקינג יום אני שומעת את הקול המרגיע שלך אומר לי ״יאללה עברנו כבר חצי שבוע, עוד כמה ימים אני בבית״.
ומה איתי?
מצחיק שיוצא לי לחשוב על זה רק במהלך השבוע, כשאתה רחוק ממני.
אני חושבת לעצמי ״האם אני באמת צריכה קשר עם מישהו שאני רואה אותו פעם בשבוע? או לפעמים בשבועיים או אפילו שלוש?״
ואז גם החצי השני של השבוע עובר.
ואתה יושב פה לצידי.
נותן לי את הנשיקה שלה חיכיתי כל השבוע.
והמחשבות? נעלמות כאילו מעולם לא היו.
ופתאום, פתאום אתה שוב צריך ללכת.
ואני בוכה כמו בכל שבוע.
ואתה מלטף אותי עם היד הענקית שלך, ולוחש לי ״היי, אנחנו נעבור את זה, את תראי, אני אוהב אותך״
ואיכשהו אני נרגעת, מאמינה שזה עוד מעט נגמר, למרות שבלב אני יודעת שזה יגמר רק עוד ארבע שנים..