זה לא עובר

זה לא עובר-

הם אמרו שזה יעבור. מאז שסיפרתי להם זה מה שהם אמרו, אבל זה לא עבר אלה רק התגבר.
אני לא יודעת איך להתחיל לספר את זה, זה אישי מידי, אבל אולי בגלל שמדובר באינטרנט ואני לא אצטרך להתמודד פיזית עם התגובה שלכם אז אני פשוט אעשה את זה, אני פשוט אספר וזהו כמו שתולשים פלסטר.
היא הייתה כל כך יפה. כלומר, מבחינה חיצונית יכולתם בקלות לבלבל בינה לבין משהי אחרת. אבל בתוכה, עמוק בתוכה, היה משהו שלא ראיתי לעולם באף אחת אחרת.
היא הייתה אדיבה כל כך, דאגה לכולם לפני שדאגה לעצמה. היא הייתה מתנדבת שלוש פעמים בשבוע במרכז לנשים מוכות, גם כשלא היה לזה כל קשר למחויבות האישית של בית הספר.
היא הייתה רוכבת על סוסים, פעם ראיתי אותה רוכבת, הפנים שלה היו מלאות באור אפילו כשהיא ניקתה את התאים המסריחים של הסוסים.
היא הייתה מדהימה, יותר מפעם היא אמרה לי שהחלום הגדול ביותר שלה הוא להיות אימא- כך תוכל להעניק את כל האהבה שיש בה למישהו שנוצר בתוכה.
הייתי מביטה בה בהתפעלות, בהתחלה חשבתי שזה טבעי, שהיא בן אדם טוב ולכן אני רוצה להיות בסביבתה. אבל זה לא היה רק זה, הייתי זקוקה לקרבה שלה.
כשסיפרתי להם הם אמרו שזה יעבור, שזה סתם שיגעון של מרד נעורים, שההורמונים שלי משתוללים במוח בגלל גיל ההתבגרות הארור.
בהתחלה האמנתי, ניסיתי להתרחק ממנה, בתקווה שאולי זה מה שיגרום לרגשותיי לדעוך. זה לא עבר אלה רק התגבר.
כי דברים כמו האהבה או שנאה או טינה לעולם לא עוברים, הם רק מתגברים.