זה לא סיפור אהבה

הוא אוהב שוקו חם, והיא אוהבת אספרסו מר.
הוא אוהב דובוני גומי, והיא אוהבת זוקיני.
הוא אוהב את הים, והיא אוהבת את בית הקברות.
הוא אוהב לרוץ, והיא אוהבת מניקור.
הוא אוהב ילדים, והיא אוהבת זקנים.
הוא אוהב חיות קטנות ופרוותיות, והיא אוהבת אותן מפוחלצות.
הוא אוהב צדפים, והיא אוהבת יהלומים.
הוא אוהב לחלום חלומות, והיא אוהבת שעווה במפשעות.

הוא והיא אף פעם לא נפגשו, עד היום, כשהצלצול המסמן את סוף יום הלימודים השמיע את קולותיו הרועמים, וכל הנערים והנערות יצאו לחופשי. וכאן הכל התחיל, כשהוא ראה אותה.
הוא שכח מהפלטה שעל שיניו, היא שכחה מהחצ'קון שעל האף.
הוא העביר יד בשיערה, היא ליקקה את שפתיו.
הוא חשף פנייה את שתי השערות שעל החזה שלו, והיא חשפה בפניו את ה…
זה לא קרה. לא באמת. רק בחלומות של שניהם. מה שקרה זה שהם עמדו שם ובקושי החליפו מבטים, שניהם מבוישים ומובכים.
הפלטה צרמה לה בעיניים והחצ'קון שלה הגעיל אותו, ובכל זאת הם יצאו לדייט הראשון.
הם התייפו והתבשמו רק בשביל לקיים טקס חיזורים מטופש, הוא היה צריך להחזיק את הפלוץ חזק בטן והיא הייתה חייבת להחליף תחתונים. הוא כל כך בודד, והיא כל כך חרמנית.
דייט שני, יושבים במסעדה. הוא מתעקש לשלם, והיא מתעקשת חזק יותר רק כדי לספק את הקול הפמיניסטי הקטן שבראש שלה (למרות שהיא באמת העדיפה שהוא ישלם).
הוא מתעקש להראות לה כמו שהוא מאצ'ו ומלווה אותה הביתה (למרות שהוא רק רחוק, ממש קר והנעליים קצת לוחצות לו על האצבע הקטנה), והיא נותנת לו נשיקה.

זו באמת ההתחלה של הסוף, כי בעוד כמה שנים… הם כבר נשואים.
בגיל 20 כבר חתונה, הוא לא מצא כלה והיא לא מצאה חתן. שנה מאוחר יותר כבר ילדים, תאומים! ילד וילדה, קצת מכוערים (פוליטיקלי קורקט- תינוקות ברורים!). היא לא ישנה כבר כמה חודשים והוא שותה עם חברים.
15 שנה כבר חלפו, ואת גיל 45 בטיסה הם עברו. חיים שלמים שרצים כמו פושע שנמלט מהמשטרה. בית כבר יש, רהיטים, קמטים, שיחות על הצרכים (וגם קצת על מזג האוויר והילדים). הילד מכוער והילדה עם פלטה, האבא שמנמן ועם קצת קרחת, האמא מטופחת עם תיק של שאנל, כולם הוזמנו לחתונה בשש. עכשיו השעה חמש בערב וכולם מתארגנים לחתונה.

הוא שם טוקסידו והיא משתחלת לשמלה. המחשוף קצת נמוך כי ככה היא אוהבת, חשוף חשוף ובלי חזייה, שימשוך קצת גברים (הכי טוב כמה שיותר צעירים), וגם קצת לעור אותו. שיבין איזו אישה יש לו! למרות שהיא כבר לא כל כך נותנת לו…
הוא כבר עצוב וחסר רוח נעורים, רוצה אהבה, לא פיתויים.
לא רוצה לישון לבד במיטה, לא רוצה להבליג כשאישתו בו בגדה. הולך כמו גופה מהלכת ברחוב, והיא מצידה, כמו מלכה מטיפה- "למה איתך התחתנתי?! למה לאמא לא שמעתי?!", וכל המילה את החשק לחיות מורידה. בא לו למות! כל חיו הקדיש לכלום, הוא ימות כמו שהוא חי- כלום כלום כלום!
נוסעים בסוזוקי לאולם החתונה. שתיקה. לא כל כך נעימה.
רוח קרירה מלטפת וחובקת. אולי זה החיבוק שהיה כאן חסר? אולי זו סתם רוח ששואגת…. המכונית נוסעת מהר, מהר, מהר…

חמש שנים עברו, הילדים עזבו את הבית. הם כבר גרושים פלוס שניים! היא חשפנית (קצת איבדה את שפיותה), אמנם חושפת שדיים לכל מי שרוצה, אך מהלב… הוא לא יוצא.
חרטות וגעגועים, שנתיים בלי חיוכים. שקיות גדולות מתחת לעיניים, שפתיים סדוקות, תיק של שאנל מהשוק (מזויף, לא פחות), עקבים אדומים שקיבלה מגרושה, והכל מסתכם כשיום העבודה מסתיים.
בחמש לפנות בוקר היא שוכבת במיטה ובוכה. כל כך הרבה חרטות וכל כך הרבה אכזבות. הילדים כבר לא מתקשרים, היא יודעת שהם צודקים. שנים של הזנחה, היא הייתה עסוקה אך ורק בעצמה!
הוא גם הלך, הוא נשארה בודדה. כל כך בודדה.

הוא מהגשר החליט שיקפוץ, עמד על הקצה ובשתי נשימות- שמט את עצמו ישר לאדמה (מאתיים מטרים של נפילה!), ומזל… כנראה שאין לו. את חיו הוא לא קיפח, אך את גבו הוא פירק וכעת על כיסא גלגלים הוא רוכב.
חיים אומללים יש למסכן- גם שמן, גם קירח וגם נכה. מתגלגל לו ברחוב ושום אישה לא מזיזה לעברו את הראש!
בלילות הוא בוכה, איך את חיו כך בילה, תשוש ומוכה אכזבה… שום דבר טוב לא יצא מזה, היה עדיף שלא לחיות כלל!

הוא והיא כנראה שלא יפגשו שנית. הם סיימו את קשרם עם מרה על הלשון, בלי טעם של עוד, בלי שום חזון והוא… עם נוד.
מאז הם המשיכו לחיות את חייהם, אבל יש טוויסט, קוראים יקרים!
היא החליטה שמתוק זה המריר החדש, והוא החליט ש… יש מצב שזוקיני זה די טעים!
היא הלכה לחוף נודיסטים, והתאהבה שם באחד היפי. מאז את הים הם פוקדים, בשבוע שלוש-ארבע פעמים!
הוא בבית הקברות מבקר די הרבה, את השקט שם הוא ממש אוהב, שם פגש את אישתו החדשה, אישה אובדנית וקצת עוקצנית… אבל הוא אוהב אותה, וזה מה שטוב.

זהו סוף הסיפור. סוף טוב, כולם מרוצים, הוא והיא כבר די שונים.
שנים לאחר מכן את גן עדן הם פקדו, אך זה סיפור לזמן אחר, והוא גם די מדכא, אמא קוראת לי עכשיו שאנקה, אז סלחו לי כי אתכם אשאיר לקרוא לבדכם. יאללה ביי ותהנו!