ורידים כחולים, צלקות לבנות

היא שכבה על המיטה ערומה כביום היוולדה. גופה החיוור מול שיערה הכהה, עיניה הגדולות והחומות ושפתיה האדמדמות התחוור עוד יותר. היא הייתה כמעט שקופה, ורידיה הכחולים כיסו את גופה כמו רשת.
היא הייתה יפהפייה.
לצידה שכב בחור מכוסה קעקועים. והיא אהבה אותו. בדרך כלל, בנים כמוהו היו דוחים אותה. היא אהבה "ילדים טובים". אך הם פגעו בה.
ואז היא הכירה אותו.
היא לא ידעה מה משך אותה אליו. אולי ריח הסכנה שנדף ממנו. או העיניים המכשפות שלו, הן בערו מאהבה ויופי.
הוא באמת היה יפה תואר, אך מראהו בדרך כלל היה דוחה אנשים.
אצבעותיו טיילו על גופה החיוור והדקיק. והיא הייתה חייבת להודות – זה היה נעים.
היא רצתה להגיד משהו, אך לא רצתה לשבור את הדממה ביניהם. השקט שלהם היה מלא בכל כך הרבה מילים.
האצבעות התהלכו על הורידים הכחולים שבגופה, כאילו האצבעות הן רגליים והורידים הם שבילים. חיוך דק נפרש על שפתיה.
הוא הסתכל על גופה באהבה רבה, ונגע בה כאילו הייתה בובת חרסינה – בעדינות רבה העביר את אצבעותיו על גופה.
ואז אצבעותיו נעצרו על ירכיה.
ליבה נעצר.
ירכיה היו מלאים בצלקות לבנות. אף אחד לא ידע עליהן. היא חשבה שהוא לא ישים לב. אך הוא שם. הוא ליטף את הצלקות הלבנות ועיניה נעצמו.
ואז, התקרב אל אוזנה ולחש, "אני יודע".
ראשו התקרב אל ירכיה והוא נישק את הצלקות הלבנות והדקיקות.
באותו רגע היא הבינה. למרות ריח הסכנה, למרות הקעקועים.
הוא היה "הילד הטוב".

הילד הטוב שלה.