וכך התאהבה הכבשה באריה

הוא מתכופף אל עבר אוזנה ולוחש לה משהו תמים לכאורה,
מגע אפו בה כמעט ואינו נראה לעין אך הזרמים החשמליים בגופם מתלהטים מכל מגע מועט שכזה.
הוא לוחש לה ונשימתו החמה משחקת בעורה הרך, היא מסתחררת לגמרי ולא מסוגלת לומר דבר, אז היא מסתפקת בהנהון. גם הוא מסתפק בכך.
הוא מוביל אותה אל עבר החדר והיא הולכת אחריו כמו כבשה אחרי רועה הצאן שלה.
לפתע הוא נעצר ומסתובב, פטמותיה מתחככות בחזהו והן מזדקרות, היא מסמיקה מיד והוא שולח לעברה חיוך זחוח וממשיך להובילם.

היא נשענת על השולחן והוא נועץ בה מבט חודר.
היא מתבוננת על כל פרט בחדר. כל פרט, מלבדו.
הוא חש במבוכתה ופותח בנושא שיחה קל.
הקלה משתחררת בקרבה והיא מתחילה לפטפט מיד ללא הרף.
כך, היא משתחררת מאווירת המתח השרויה בה.

בין משפט למשפט, בין מילה למילה, הבהרה להבהרה,
נשימה לנשימה הוא מתקדם אליה בצעדים קטנים והיא כלל לא שמה לב.
היא עסוקה בהשמעת דבריה, בהקלת המבוכה שהיא חשה.
לאחר משחק ממושך באצבעותיה, היא סוף סוף מסיימת לברבר ומישירה אליו מבט,
הוא קרוב לפניה, קרוב כל כך עד שהיא יכולה לטעום את נשימתו.
הוא מהנהן בתגובה לדבריה והיא נאלמת דום.
הסומק מציף את לחייה והיא רוצה כל כך להשתחרר ממבטו אך היא לא מסוגלת.
המבט שלו מקפיא, חודר כל מעטפת אפשרית, הוא מביט בה כאילו היא הדבר היחיד שהוא רואה, כאילו רק הם בעולם, הוא מביט בה כאילו חייו תלויים בכך.