וואנשוט לואי – מוקדש לשירוש (:

הוואנשוט הזה מוקדש לשירה (:
הוא בין הוואנשוטים האהובים עליי (שכתבתי). מקווה שתאהבו אותו גם ;)
תגובות ודעות התקבלו בברכה… אוווהבת ! ❤❤❤

הלכתי שוב, במדרכה הרגילה שבה אני תמיד הולכת. המדרכה שמובילה אותי אל הים. באוזניות שהיו תחובות באוזניי התנגן השיר של Pink, השירים שלה זה בידיוק מה שאני מרגישה.
צעדתי על השביל הסלול אל הים, מועכת לפעמים קבוצת דשא שצצה בין המדרכה.
מרחוק הבחנתי בגלים השקופים אך הכחולים של הים. הלוך, ושוב. הירח הלבן והגדול כבר עמד בשמיים. מיליוני כוכבים נוצצים וקטנים נזרעו בשמיים הכהים. שמיים חלקים, אף לא ענן אחד עמד בהם.
כפות רגליי שקעו בין גרגירי החול הזהוב והרך. התיישבתי ליד שו המים. חלצתי את סנדליי והנחתי אותם קרב אליי. הורדתי את האוזניות הלבנות מאוזניי הקטנות וכיביתי את המוזיקה. הנחתי את האייפון שהרשתי לקנות לעצמי, למרות המצב הקשה, ליד הנעליים. התקרבתי עוד לקו המים ושיכשכתי את רגליי במים הקרירים.
משב רוח חמים הצליף בפניי, גורם לשיערותיי לסמור.
דמעות שטפו את פניי, כמו כל פעם שאני מגיעה לכאן. אני תמיד לבד, אז רק כאן אני מסכימה לעצמי להתפרק. תחבתי את ידי אל תוך כיסי, מפשפשת בו ומוציאה סכין קטן מאוד. הפשלתי את שרוולי המלא סימני חתכים. בפעם האחרונה שהייתי כאן, זה היה לפני כמעט חודשיים, דודה שלי לא נתנה לי לצאת מהבית. קשה לי. הוריי מתו שהייתי בת 10, בתאונה. הם השאירו אותי עם עוד חמישה אחים.
מאז דודתי מגדלת אותנו. אבל היא מגדלת אותנו רק בגלל הירושה הארורה הזאת, שהוריי השאירו לי, כי אני הבכורה. תמיד שנאתי אותה. היא תמיד מתעללת בי, מגיל 10. היום אני בת 19, ואני רוצה כבר לעוף משם, אבל מי יטפל באחיי הקטנים ?! אני ? אני בקושי מטפלת בעצמי ! כנראה שכסף זה לא הכל בחיים…
כי אם עכשיו אני עוברת, כסף ? ישלי בשפע… הוריי ז״ל השאירו לי ירושה עצומה.
חום ואהבה ? מי יעניק לאחיי ? אני ? אז עדיף להישאר אצל דודתי, וליסבול.
דמעות חמות שטפו את פניי, יורדות ללא הרף. אני שונאת את עצמי. שונאת. הצמדתי את הסכין אל פרק כף ידי. והעברתי אותה חזק על עורי. גורמת לחתך שמפעם שעברה להיפתח לשרוף. דם מילא את כל ידי. נוזל ומערבב עם החול שהפך לאדום. אדום – כדם.
עוד חתך – על זה שהוריי מתו.
עוד חתך – על זה שאני חיה אצל דודתי ואין לי שום דבר לעשות בנידון.
עוד חתך – כי היא מתעללת בי.
עוד חתך – כי אני עצובה וחסרת חיים. ההרגשה הייתה כל כך נפלאה, אי אפשר לתאר אפילו כמה. אבל ידעתי, ידעתי שזאת טעות. אסור לחתוך, אבל לאף אחד לא אכפת. כולם שונאים אותי. אף אחד מעולם לא אמר לי להפסיק. כי כולם שונאים אותי. הוצאתי מכיסי נייר לבן וספגתי בו את הדם הרב. סחרחורת עזה פקדה את ראשי.
לאחר שניקיתי את כל הדם הצמדתי את הסכין שוב אל פרק כף ידי. ראיתי צל מטושטש מתקדם לכיווני. כנראה שוב פעם העורב הזה.
הצמדתי את הסכין חזרה, לוחצת עליו כנגד עורי ומושכת אותו לכיוון השני. יוצרת עוד חתך ששרף לי.
״מה את עושה ?״ שמעתי קול מודאג והסתובבתי במהירות לאחור. מגלה למולי נער בגיל, בסביבות גיל ה – 20. שיערו החום בהיר היה סתור על פניו, ועיניו הכחולות ירוקות (טורקיז) נעוצות על פרק כף ידי. הוא לבש חולצת וי שחורה, שחשפה את שרירי ביטנו ומכנס ברמודה כחול ונעלי בד כחולות.
השפלתי את מבאי אל ידי ומיהרתי להכניס את הסכין חזקה לכיסי. הצמדתי את רגליי אל חזי וקברתי את ראשי ביניהם. יד אחת עוטפת את גליי והיד שבה החתכים בין חזי לרגליי.
״תלך מכאן״ סיננתי בקולו ערסי. במשך השנים למדתי להסתיר רגשות. הייתי חזקה מול האמת, ואחרי זה מתפרקת אצל השקר.
״מה קרה ?״ שאל והרגשתי שהוא מתיישב לידי. הוא ידו על גבי, גורם לצמרמורת עזה לעבור בגופי.
״כלום, תלך״ אמרתי שוב, בעצבים. אני יודעת שזה מקום ציבורי, אבל אני הייתי כאן קודם.
״אני לואי, איך קוראים לך ?״ שאל שוב, מנסה לפתח שיחה.
״לא עניינך״ סיננתי שוב בין שיניים חשוקות.
״אני בסהכ רוצה לעזור״ מלמל לאוזניי.
״תעזור בזה שתלך״ אמרתי בקול יציב כדי שישמע וילך מכאן.
״אני בן 22, בת כמה את ילדה ?״ שאל וניסה לפתח שיחה, שוב.
״אני לא ילדה !״ אמרתי בעצבים והרמתי את ראשי מרגליי, בעצבים.
הוא תפס את ההזדמנות ומשך אותי לחיבוק ארוך. ניסיתי להתנגד, אך הוא חזק ממני. לבסוף ויתרתי ונתתי לו לחבק אותי, אך לא החזרתי חיבוק.
חיבוקו התהדק יותר סביב גופי, מראה לי שהוא כאן, והוא מוכן לעזור.
החומות שבניתי סביבי כבר עמדו להישבר. לא, שירה. את לא הולכת לחשוף את חייך לאדם שאת לא מכירה.
הרגשתי איך שפתיו מנשקות את ראשי, ופה, כבר נשברתי. סיפרתי לו הכל. כל מה שקרה מגיל 10 ועד עכשיו. על המוות, על ההתעללות. על זה שמגיל 16 אני כבר חותכת.
הוא הוזיז את שיערי הצידה, חושף את הקעקוע שעשיתי לפני 3 שנים. בגיל 16.
״נולדתי בטעות״ מלמל לואי את מה שכתוב בקעקוע. הקעקוע נמצא מאחורי אוזניי.
״אולי נולדת בטעות, אבל יש דבר אחד שהוא לא טעות״ אמר והביט בעיניי הכחולות – ירוקות – אפורות.
״מה ?״ שאלתי בבילבול. כל דבר שאני עושה זה טעות. הכל !
״זה…״ מלמלתי והצמיד את שפתיו על שפתיי. פותח בפניי עולם חדש.
אהבה.