וואן שוט על זאין!! <3

נקודת המבט שלך
זאין תמיד היה מצלם אותי.
הייתה לו מצלמת ניקון ישנה שתמיד הייתה בתיק שלו וכל פעם שהרמתי את מבטי הייתי מוצאת את המצלמה שלו 'מצביעה' עליי, כמו שהיה כשנסעתי איתו אל החוף, והפעם שהוא לקח אותי לשדה פתוח ואנחנו רק שכבנו על הדשא ומדברים.
הוא היה תופס את המצלמה שלו ומצלם כמה.
בחדר השינה שלו הוא החזיק קופסה בארון מלאה בכל התמונות.
פעם אפילו מצאתי תמונה חבויה מתחת לכרית שלו. זה היה ה'קטע' שלו.
ניסיתי לחשוב על כל הזכרונות המאושרים שהוא תפס במצלמה, אבל שום דבר לא יכול להילחם במה שאני מרגישה.
אני ישבתי על הספה שלי עם הראש בין ידיי, משחזרת את המריבה שרק עכשיו קרתה.
"זאין, אני בבית שלך מחכה לך במשך שעות. היית אמור להיות פה היום!
רק יום אחד, כמה שעות, זה כל מה שאני רוצה ממך!
אני אפילו לא יכול להתווכח איתך באופן אישי, כי מי לעזאזל יודע איפה!
בבקשה, אל תתקשר אליי חזרה, פשוט בוא לפה." הנחתי את הפלאפון שלי אחרי שהשארתי לו הודעה בתא קולי.
העבודה שלו הייתה כל כך תובענית ובזמן האחרון היו לנו הרבה מריבות עליה.
הטלפון שלי צלצל ואני נאנחתי, עוצרת את הדמעות של הכעס כשראיתי שזה שיחה מזאין.
"מה, אתה לא יכול להגיע שוב?" שאלתי אותו.
"בייב, אני בדרך, הטיסות התעכבו. רק עכשיו הגעתי לעיר. "
"אני מצטערת, אני יודעת שזה לא אשמתך, אבל אתה אפילו לא היית בסקייפ או התקשרת אליי, אפילו לא ציוץ אחד של 'אני אוהב אותך' "
"למה את תמיד שמה אותי במצב הזה, כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא איך אני גורם לך להיות עצובה ואני לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה, זאת העבודה שלי.
אנחנו לא צוחקים יחד כמו שנהגנו לעשות, אני לא יכול להיזכר בפעם האחרונה שאני לא הרגשתי כמו האידיוט הכי הגדול בגללך. כל מה שאני עושה זה לדאוג לנו. קשה להיות מאושר יותר. מה לעזאזל את מצפה ממני לעשות? "
"לא להבטיח הבטחות שאינך יכול לקיים." אמרתי וגלגלתי את עיניי, ממש התעצבנתי עליו.
"אני מצטער! תראי, אני כמעט שם בסדר? "ניתקתי לפני שמישהו מאתנו יכול לומר שום דבר אחר.
זה לא לקח יותר משלוש דקות בשבילו ללכת דרך דלת הבית ובידו המצלמה שלו בתיק יד ומזוודה.
הוא שמט אותם על הקרקע והלך למקום שעמדתי בזרועות שלובות על החזה שלי.
"אל תסתכלי עליי ככה! אל תהיה עצבנית! את יודעת כמה שעות שינה איבדתי מהעובדה שאני לא יכול לעשות אותך מאושרת? אני לא יכול למנוע ממך להיות מאוכזבת".
אני באמת הבטתי בו בפעם הראשונה וראיתי את השקיות מתחת לעיניים ואת הכאב על פניו.
הוא הביט בי מחכה לתשובה, אבל זה לא משנה מה שרציתי לומר, כי הטלפון שלו צלצל עם שיחה מהמנהל שלו.
גלגלתי את העיניים ופניי ממנו כדי שלא יראה אותי בוכה. שנאתי את איך שאני תמיד בוכה כשאני עצבנית.
הוא ניהל שיחה קצרה עם המנהל שלו והדבר הבא שאני יודעת זה שהוא לקח את התיק שלו, שוב, אומר לי שהוא צריך לטוס ללוס אנג'לס עכשיו לשבוע של מפגשי הקלטה.
הוא עמד ליד הדלת מסתכל עליי והתיק בידו.
"מה? מה לעזאזל אתה רוצה שאני אגיד? זאת לא ההחלטה שלי אם תלך או לא. "
ראשו צנח והוא השפיל את מבטו בזמן שהוא אמר, "תנעלי את הדלת בדרך החוצה." ויצא.
עד כמה שאני אוהבת את זאין, לא יכולתי להסתיר את העובדה שאני לא עושה אותו מאושר.
כל מה שאני גרמתי לו היה כאב והוא אינו ראוי לזה.
לקחתי את מפתחות המכונית שלי ומפתח ביתו של זאין וחזרתי לבית שלו.
כשהגעתי לשם הלכתי ישר לחדר שלו וחיפשתי בארונו את התיבה של התמונות שלי.
החזקתי אותה על הירך שלי והרמתי את כל התמונות שנפלו על רצפת הארון.
אחר כך הלכתי למיטה שלו וחיפשתי מתחת לכרית שלו את התמונה שלי יושבת בחיקו מסביב למדורה. סקרתי את החדר ואת השידה שלו כדי להיות בטוחה שלקחתי את כולן לפני שהוא יחזור לקחת את המצלמה שהוא השאיר מאחור.
הוצאתי את כרטיס הזיכרון והשארתי את המצלמה ריקה.
ידעתי שאני לא יכול להיות עם זאין יותר אם אני רוצה את הטוב ביותר בשבילו.
ואם נפטרתי מכל התמונות, מחקתי את עקבותיי, הוא יכול להמשיך הלאה.
זה יהיה כמו שמעולם לא קרה. הוא לא צריך אותי.
לאחר שרוקנתי את כל מסגרות התמונה הלכתי למוסך שלו וחטפתי את התמונה שהסתיר במגן השמש. הנחתי אותו בתיבה וסגרתי את דלת המכונית עם הירך השנייה שלי.
ווידאתי שאספתי כל פריט או בגדים שאולי עזבתי שם, השארתי את המפתח הרזרבי שלי על שיש המטבח, ועזבתי.

נקודת המבט של זאין:
השבוע שלנו בקליפורניה סוף סוף נגמר, ועכשיו ישלי סוף סוף זמן פנוי.
אני הולך לעשות את זה, לא משנה מה שאני צריך לעשות.
פתחתי את דלת הכניסה, מותש, וכלכך הוקל לי שאני סוף הסוף בבית.
כשפתחתי את הדלת היא פגעה במשהו, ראיתי שהשארתי את המצלמה שלי על הרצפה מול הדלת אבל שמתי לב שהיא לא הייתה בתיק כמו שהשארתי אותה.
הרמתי אותה ובחנתי אותה, כמעט הפלתי אותה כשגיליתי שהכרטיס זיכרון היה חסר.
הנחתי את המצלמה ורצתי לחדר שלי.
בהתחלה הסתכלתי מתחת לכרית שלי וראיתי שהתמונה שלנו לא הייתה שם.
ניגשתי לארון ובדקתי אותו, הן נעלמו, כל התמונות שלי, כל הזיכרונות שהייתי מדפיס על נייר לא היו שם. הייתה לי הרגשה נוראה בבטן, במיוחד כשמצאתי את המפתח שלה לבית שלי מונח על השיש במטבח. גם כשניסיתי להתקשר לאיה, לשני הטלפונים, גיליתי שהיא שינתה מספר.
היא עזבה אותי. היא עזבה אותי כאילו שהיא אפילו לא הייתה כאן מלכתחילה.
~5 חודשים מאוחר יותר~
ביליתי כל דקה שאני יכול בלנסות למצוא אותה.
התקשרתי לכל מי שהכרנו, נסעתי לבית שלה, אבל היא לא הייתה שם.
לא יכולתי לישון בידיעה שהיא לא תהיה לצדי. זה היה הדבר הגרוע ביותר, להיות בנפרד ממנה.
בלי כל התמונות, אני מתחיל לשכוח איך היא נראית.
ואז לילה אחד קבלתי טלפון מהארי.
"היא התקשרה אליי." הוא אמר.
"מה? מה זאת אומרת?" שאלתי אותו.
"___ התקשרה אליי היום. היא אמרה שהיא שהתה עם בן הדוד שלה, אבל היא מצאה את מקומה ברמינגהאם. היא עוזבת הלילה זאין. אבל אתה עדיין יכול להספיק להגיע לשדה התעופה." הייתי המום. אני סוף הסוף מצאתי אותה והייתה לי ההזדמנות האחרונה כדי לקבל אותה בחזרה.
לא טרחתי לשאול את כל השאלות שהיו לי כמו למה היא אמרה להארי את כל זה או איפה בברמינגהאם היא גרה.
נתקתי את הטלפון ורצתי למכונית, נסעתי לשדה התעופה כמו אדם מטורף.
כשהגעתי אני לא בזבזתי זמן. לאחר שגיליתי מה המטוס שלה רצתי לכיוונו, הכי מהר שיכולתי.
היה לי האדרנלין הגדול ביותר באותו הרגע. נעצרתי והסתכלתי סביב והבחנתי בשיער הכתום שאין לטעות בו.
המשכתי לרוץ במהירות אל השער, היא נכנסה, ועדיין היא הייתה רחוקה מאוד.
בדיוק שהגעתי לשם הגברת של איסוף הכרטיסים עצרה אותי. היא אמרה שהמטוס ימריא בקרוב ואני לא יכול לעלות עליו.
התווכחתי איתה, מנסה למצוא איזו דרך אפשרית עבורם לתת לי רק חמש דקות. אני זאין מאליק! משהו יכול להיעשות, נכון?

נקודת מבט שלך:
העפעפיים שלי היו נפולים כל היום ואני סוף סוף צריכה לתת להם להיסגר כשהייתי חגורה במושב שלי. הייתי עייפה עד מוות והייתי זקוקה לשינה אבל אני גם צריכה מוזיקה כדי לשמור על עצמי מלהתחרפן על הטיסה.
אני שמה את האוזניות שלי והן מנגנות את השיר של אד שירן, הראשון שמצאתי ב-iPod שלי.
לרגע פקחתי את עיניי כדי לראות מתי אנחנו נמריא, חשבתי שראיתי את זאין.
לקח לי כמה שניות להתרכז ולהבין שזה באמת הוא. הוא היה על המטוס … מחפש אותי?
"זאין …" לחשתי.
יצרנו קשר עין והוא עשה את דרכו במעבר. הסרתי את האוזניות שלי והבטתי בו בשאלה.
"____! ___ בבקשה, בבקשה אל תלכי. הישארי איתי! אני מבטיח שתמיד תהיי מקום ראשון אצלי, תמיד. לא אכפת לי מה העבודה שלי, היא יותר לא שווה בלעדיך. בבקשה … בייב אני אוהב אותך" הוא התחנן אליי בעיניים והרגשתי שהלב שלי מתחיל מרוץ והעיניים שלי מתחילות להתנפח.
הוא היה מאוהב בי … אפילו לא אכפת לי מה ההיגיון שלי היה בעבר, לא משנה מה היו הסיבות לעזיבתי. שכחתי את כולם. ברגע הזה ידעתי שאני חייבת את זאין בדיוק כמו שהוא חייב אותי וזה יהיה טעות הגדולה ביותר בחיי אם אני אשאר במטוס הזה.
בדיוק כשהדמעות שלי התחילו לרדת, תלשתי את חגורת הבטיחות שלי וזרק את עצמי לתוך זרועותיו של זאין, בוכה לתוך החזה שלו.
"זאין, אני כל כך מצטערת! אני אוהבת אותך. אני עדיין מאוהבת בך" בכיתי.
הוא חפן את פניי ונישק אותי חזק, האנשים סביבנו נפעמו ומחאו כפיים.
שפתיו נפרדו משלי ואני חייכתי אליו.
הוצאתי מהכיס שלי את התמונה היחידה מהתיבה שיש לנו ביחד והחזקתי אותה מול פנינו, כדי שיראה ששמרתי אותה, אותה ואת שאר התמונות.
הוא לקח את התמונה מהיד שלי ונישק אותי שוב, הפעם הוא חייך דרך הנשיקה.