והכל התחיל בגלל קפה

זה היה בלילה סוער בו הגשמים התחזקו וענני ערפל תרו על עיר תל אביב .רוחות עזות נשבו בתריסי חלונות העיר דופקים בחוזקה למרגלות האורות ההמומים. קרירות הרוח חודרת לעצמותי עם טיפות מי גשמים הזולגות על פניי עומדת מול דלת הפאב מהרהרת לתומי עם עלי להכנס לשבת עם הנשים שרציתי כל כך להכיר בסקרנותי. האורות היו המומים. מוזיקה רועשת לשמע אוזניי מביטה אל עבר כל איש ואישה. מביטה לעברם בעין מסקרנת בתנועות גופם ודיבור שפתם. בינהן היו מקומטות ומזוקנות אך חלקן היו נראות אותו הדבר. יושבת בדפנת הבר שכוס הבירה אחוזה בידי. ראשי כלפי מטה מעט חוששת. מעט חשה נעלמת באופוריה אשר בניתי לכמה רגעים. נעלמת לעולם אחר בו הכל וורוד. מביטה על שעון היד והדקות עצרו את פעימות הזמן. ליבי החל לפעום בחוזקה שהוא שאל עם הכיסא תפוס. בקול צרוד שאחז את גרוני משיבה לו שלא שהוא יושב ומביט לעברי. ליבי במלוא הפעימות חרט את קצב המוזיקה הרועשת שלוותה את המקום. חום גופי פלש בתוכי שזרמים הציפו את ליבי שהוא שואל לשלומי. הבטתי לעברו ששפתי דבקו זו בזאת מנסה לומר מילה. אך קולי נדם. המילים לא יצאו שהוא מניח ידו על ברכי. גופי השתתק. ידיי לא עשו דבר חוץ מלרעוד. גופי השתתק נדם. מנסה להוציא את המילים מפי. ידו אחזה בליטוף נעים את כפות ידיי בעודי מביטה בעיניו החודרות אשר הפנטו את מחשבותי. סוף סוף המילים מתחילות לצאת מפי והידים לוחצות ידו לשלום. ראשו קרב אליי עם קול נעים לאוזני… אמרו לך שאת נראית מצוין? קולו הכובש הפנט את עולמי. מלטפת את כפות ידו הרכות. כל כך עדינות ונעימות למגע. הוא שאל עם ברצוני לבוא עימו לבית קפה שאינו רועש. יצאנו יחד מחויכים יד ביד עם מבטים חודרים זה בזאת לא פוסקים לרגע קט. יושבים בבית קפה חמים נעים באווירה רומנטית מלאת נרות וריחות קטורת ריחנים. הו דיברה אליי בעודי עם ניסיון להבין את מילותיה שאוזני נדמו. חשתי בעולם ורדרד ללא רצון להקשיב למילותיו. כל שרציתי היה להביט בו. רק להחזיק ידו. להרגיש נאהבת אחרי שלוש שנים בודדה. ידו המלטפת נעצרה שואל עם ברצוני לעלות לדירתו לקפה חם. דירתו היתה רגועה ושלווה. נרות האירו את החדר בליווי מוזיקה שקטה שהוא יושב לחיקי חובק את גופי. הרגשה כל כך נעימה. כל כך מפתה שהוא מפשיט את החולצה מעלי. הקור חדר לעצמותי שהוא מלטף מחמם כל חלק בגופי. שאלתי.. יש קפה? הוא הביט בי עם חיוך רחב. בשבילך אני מוציא מהארון את הקפה הכי משובח. יושבת לבדי מכורבל מתחת לשמיכת הצמר החמימה חולמת בהקיץ בתפילה שהרגע הזה לעולם יסתיים. הוא עמד בפתח הדלת עם חלוק כחול ממשי רך ונעים.. כמה סוכר?
בעודי מחזיקה את הכוס החמימה שפתיו לחשו באוזני. יש בך משהו מיוחד. ליבי שוב החל לפעום לוחשת לו בחשש. אתה הגבר הראשון מזה שדלוש שנים שאני יושבת עימו. הגבר הראשון שאני מרגישה משיכה אליו. הוא הניח את כוסות הקפה על השולחן. פותח את כפתורי הגינ'ס הצמודים. אט אט זרועותיו עטפו את גופי בלהט. נרדמים צמודים זה לזה שהעיינים נעצמות והחלמות ממהרים לבוא. אור הבוקר חדר מעדן החלון פותחת את עייני שהוא מביט בי עם אותו חיוך ששבה את פניי אתמול. לאחר ארוחת בוקר מפנקת במיטתו נפרדנו לשלום בתקווה שנפגש בשבוע הקרוב.
ימים ארוכים חלפו עם געגועים והוא לא התקשר כמו שחשק בתחילתו של דרכינו. באחד הימים אחזתי כוח ששפורפרת הטלפון בידי מחייגת בתקווה שיענה ואוכל לשמוע את קולו הרך. עוד שיחה ואחריו עוד ועוד אחת. הוא לא ענה. הפרפרים שחגו בבטני לא נתנו לי מנוח מנסה שוב ושוב אך לשיו. קולו לא נשמע. ארבע לפנות בוקר עומדת מול דלת הפאב בתפילה שאולי גם הוא יהיה שם. הצצתי מעבר לדלת שעייני חשכו ופני נפלו. הוא עמד שם מחובק עם בחורה שלוחשת לו מילות אהבה כמו שלחש באוזניי. ידי אוחזות פניי שהוא מביט בי בלי לומר מילה. פוסעת לאחור ללא מעצור. כל שרציתי היה להמשיך ללכת ולא לחזור לאותו מקום. לפנות בוקר מטיילת ברחבי חורשת עצי הזית. רגלי עטופות שקיקי דם מהליכה ארוכת טווח. בשעות הבוקר המאוחרות עומדת מול דלת ביתי שמעטפה אחוזה בדפנות הידית. נשכבת על מיטתי שידיי התמלאו רעידות בראותי את שמו שהיה חרוט על המכתב. אט אט עייני נספגו בדמעות של שמחה ואיתן גם דמעות של אכזבה. הרגשות עטפו אותי בכל מילה שנכתבה. כל משפט שנחרט על ידו במכתב

לפעמים. לפעמים אני פוחד שיגיע הסתיו וינשרו העלים והשאר גזע עם ענפים ערומים. העלים שהיו איתי לצידך באותו ערב ניגנו לכבודנו כשהרוח נושבת ונעימים לי כל כך. ברעננותם הצעירה ילחשו וישרשרו באוזני מילות אהבה והם חלק ממני והם כל התקווה. הנה פתאום הם כולם הולכים ואני נשאר בודד ואני פוחד. אני פוחד מתוקה שיקרה לי משהו ואז את תישאר בלעדיי. אני מרגיש זוועה עם החשש הזה. אני יודע שאת כל כך נהנת לצידי ורגשות ליבך עזו כלפיי. אני רוצה שתדעי שהדבר הכי חשוב לי זה שתיהי מאושרת. אני פוחד כי אני כבר התבגרתי ואת עוד ילדה. חושש להיות לך כמו לאב שהינך עוד ילדה שרק עכשיו נקטפת. לעומתי שאני נקטפתי כבר מזמן וחוויתי עולם. אומנם לא מלא אך גם נספק. מתוקה שלי. כמה דמעות. כמה שאני הייתי רוצה אותך לצידי. שאינך איתי כמה שאני פוחד. פוחד כגודל אהבתי לראשונה עמך כך גם גודל הפחד שבליבי.. אני פוחד כי את כל כך צעירה.אני פוחד כי הסביבה כל כך קשה והתנאים שלנו הם בלתי הגיוניים. לפעמים אני פוחד כי מה שרק התחיל כבר נגמר. אני יודע שמהמקום שבו אני נמצא ההתרסקות תהיה איומה. אני אצנח ללא מצנח. אני יצלול ללא חמצן. אני פשוט.. אני פשוט הייתי רוצה להשאר צעיר בשבילך. אך יבוא יומי וגורלי גם איתי והינך תשארי לבד. חסרת אונים. הייתי מאחל שתפגשי נער לגילך. שיתן לך מה שאני לא אוכל לתת.
צעירות. צעירות של רוח חיים שרק נקטף. למצוא את אשר יהיה איתך באש ובמים ואם אפשר. אז גם ביום וגם בלילה.
זה נגמר. רק התחיל והסתימה לה האהבה שעדין לא מצאה מקומה. הוא פשוט נעלם ונגמר.
והכל התחיל בגלל קפה.