ואתה?

הימים היו ארוכים, והשמש שקעה בשעה שש, אחרי שהעיר נצבעה זהב וכתום ואדום.
אני זוכרת שהלכנו, אז, ביחד, והמילים זרמו ממני אלייך. אני זוכרת שהלכנו את כל השדרה הראשית, אני זוכרת שראינו את הרוכלים סוגרים את הדוכנים שלהם אחרי יום חורפי נוסף וחסר עבודה.
אני זוכרת שבזמן שהשמש טבעה היד שלך התחברה ליד שלי. אני זוכרת את האצבעות שלך נלחצות על שלי, את האצבעות שלך מתאימות במדויק לשלי.
אני זוכרת שראיתי את הציפורניים שלנו, ציפורן צבועה בכחול לצד ציפורן רגילה. אני זוכרת שהייתי מאושרת, שהלב שלי כמו ננעל בנקישה.
אני זוכרת שצעדנו בחושך. עטף אותנו ריח של ערמונים קלויים, מדוכן של האישה שמחוץ לאותה החנות. וכשהבאתי לה את המטבעות, כשהיא הביאה לי אותם עטופים בנייר עיתון, לקחת לי את הגביע המאולתר, רצת, וניסיתי לתפוס אותך. רצנו, עוקפים תיירים במצלמות פולרואיד ישנות, אנשי עסקים עונבי עניבה ותושבי המקום, צועדים סתם ככה, בעצלתיים. אני זוכרת שהטעם של הערמונים היה מושלם, מושלם כמו הרגע הזה.
אני זוכרת שהרגשתי שלמה, שמשהו צמח ומילא אותי, את דמותי. אני זוכרת שהתרוצצנו, ממקום למקום, צוחקים, מחייכים. התמימות שבאהבה ראשונה, טרייה. אני זוכרת שנגררנו אל תוך החנות. אני זוכרת את הצחוק שלך, את האצבעות שלך נסגרות על שלי. אני זוכרת שהתנהגנו כמו ילדים, מדדנו כובעים מטופשים ורחבי שוליים, מהזבל הזה שמוכרים לתיירים. אבל היינו תיירים, תיירים בעולם הזה של אהבה. אני זוכרת שכשהרחתי את הריח שלך הוא היה אמיתי, ערבוב של סבון, ווניל ואור שמש. אני זוכרת ששאפתי אותו, עמוק, ואני זוכרת שהייתי במין כמו אופוריה כזו. שהייתי כל כך מאושרת.
אני זוכרת שהרגשתי כל כך טוב, כמו בחלום. חלום מתוק, כמעט כמו השוקולד שאכלתי, שהיה לו טעם של חלומות רחוקים, טעם אחר. אני זוכרת שהכתפיים שלי והכתפיים שלך התמזגו, את האצבעות שלנו המשתרגות זו בזו מציצות. אני זוכרת שהייתי מסוחררת. ממך, מעצמי, מהאצבעות שלי שעוד עטפת באצבעותייך, מהגשם הקל שזלג. אני זוכרת שהסתובבתי במהירות, שהשיער שלי, שעוד היה ארוך אז, הסתובב והסתחרר יחד איתי. אני זוכרת את החיוך מבעד לגשם שהתעצם, חיוך שנתפר לפנים שלי.
אני זוכרת שהלכנו לאיבוד, למרות שאתה תושב המקום ואני גדלתי בו, אבל לא היה לנו אכפת, כי היינו שיכורים מאהבה. אני זוכרת שחשבתי שאם הייתי רואה אותנו ברחוב הייתי צוחקת, אבל לא היה לי אכפת.
אני זוכרת, כשפסענו ברחובות השקטים, אורות הכריסמס מהבהבים מעלינו, סיפרת לי סיפור. לסיפור היו שני גיבורים, שהכירו מאז היו ילדים, ונאלצו לבחור בין לאבד את השני, למרות האהבה שפרחה ביניהם, או לאבד את הדעת. אני זוכרת שהייתי מוקסמת ממך, מהמילים שלך, אני זוכרת שכמו הסתנוורתי ממך. היית מסנוור, היית נוצץ כמו יהלום ששובר את קרן האור לאלפי קרניים. אני זוכרת שצחקנו, אני זוכרת שמצאנו בחזרה את הדרך, איך הלב שלי עלה על גדותיו והתמלא.
אני זוכרת שלקחתי אותך אז לרחבה הקרובה. אני זוכרת שנעלתי את הרולר בליידס והחלקתי במהירות, את השיער שלי מתנפנף לכל עבר. אני זוכרת שעמדת אז בצד, והיה לך חיוך מטופש על הפנים.
אבל אהבתי את החיוך הזה בכל זאת.
אני זוכרת שהכרחתי אותך להצטרף אליי, אני זוכרת את האצבעות שלי ננעלות על שלך
ואת הצחוק הזה, התמים, של אהבה ראשונה שליווה כל רגע.
אני זוכרת שטסנו, שנינו, והיינו ביחד, מתואמים ביחד ומחליקים ביחד.
אני זוכרת שגם כשניהלנו שיחות עם השאר הידיים שלנו היו משולבות. גם כשנותרנו לבד, בשקט, הידיים שלך לא שחררו את שלי, אני זוכרת שהפצת חום, וכשהיה כל כך קר אתה היית חם. אני זוכרת שקצת לפני חצות, ליל סילבסטר, התיישבנו על חלקת דשא בפארק.
אני זוכרת שבשנה החדשה, באהבה חדשה, בעיר רחוקה, שפתיים של שני אנשים נפגשו.
אני זוכרת.
ואתה?