התאקסים שהקסים

הכרתי אותך באיזו אפליקציה סתמית . כולנו מכירים.
אני יודעת שאמרת לעצמך "מי זו הבחורה הזו, היא קצת לא איתנו"
אני יודעת מה אני אמרתי לעצמי, ברגע שראיתי את הפרופיל שלך.
וואו, הבחור הזה נראה כל כך חמוד, עם העוד שלו, והתלתלים האלה. אבל הוא בדוק עם פרסונה תל אביבית , כזה הומור שנון שחוק קצת. לא מובן לי לאן הוא חותר עם הנונשלנטיות הזו. קראת לי בוביל'ה. ראית את חיילת השחמט הבאה במשחק שלך, שכל כך נהנת לשחק, כך נראה. היית חלקלק לשון, קל לך להיות עם המושכות בשיחה. אתה יודע, ממש מצאת חן בעיניי , למרות שלא ידעתי איך לדבר איתך. הסגנון תקשורת שלך גרם לי למבוכה קלה, לא ידעתי איך ולמה אבל רק רציתי להרשים אותך שלא שמתי לב שאני מתאמצת קשה מדי להיות 'מיוחדת'.
ראיתי את הפוסטים שלך. משהו הרטיט לי את הלב, אתה יודע, המדבר זה המקום האהוב עליי. ובמקרה אתה לומד שם מוזיקה אתנית לצד אמנות של נפש והתעסקות בפשוט של החיים. זה כל כך נוגע לי. כל כך סקרנת אותי.. אני יודעת שהפתעתי אותך. אני יודעת שרצית לשמוע על הצד החצי בוטה ושובב שיצא ממני, שגם אני לא ידעתי שהוא שם. לא השתמשתי בו עד אז אף פעם. פשוט כל כך נמשכתי ולא ידעתי למה. שתדע שאתה מיוחד לדעתי, שיש יופי במה שאתה עושה אני רואה אותו, ולמרות שהתרגלת כנראה לקפוץ, לעבור, לזוז לדבר הבא, רציתי רק לטעום מהעולם שלך פלג. רציתי לשמוע את התקסים שלך, רציתי שתלמד אותי, רציתי להקשיב, באמת, רציתי. אני רואה את כל היופי הזה ויודעת שזה לא בא למימוש ואולי זה הקסם שההכרות הזו השאירה לי. רק שתדע, שאני רוצה, רוצה לדעת עוד. ואתה תמשיך, לנגן ולחשוב, אם יש אחת שיש לה מה להראות לך עוד.