התאונה שהתחילה הכל

"אנה!" נשמעה קריאה מלמטה.
ירדתי וראיתי את ג'ייק, החבר של אנה אחותי, בכניסה לבית.
"היא מתארגנת" אמרתי.
"כשהיא תסיים תגידי לה שאני מחכה לה בחוץ טוב?"
"בסדר" אמרתי והוא יצא מהבית.
עליתי לחדר של אנה ונכנסתי.
"החבר שלך היה פה. הוא מחכה לך בחוץ" אמרתי לה.
"את יכולה לעזור לי לסגור את השמלה?" היא שאלה.
עזרתי לה והיא נעמדה מול המראה כשאני לידה.
"אמא ואבא היו גאים בך" היא אמרה לי.
אמא ואבא.
עוד מעט יעברו 3 שנים מאז התאונה.
3 שנים שבהן אני ואנה חיינו לבד, בלי אף אחד שיעזור לנו.
"אנה, אל תחשבי על זה עכשיו. לכי ותהני. אני אסתדר" אמרתי.
היא נישקה אותי בלחי ויצאה מהחדר.
פתאום היא נכנסה שוב "ג'ס אני אוהבת אותך" היא אמרה.
"גם אני" אמרתי לה והיא יצאה.
הסתכלתי מהחלון וראיתי אותה עם ג'ייק, היא נכנסה לאוטו שלו והם נסעו.
אחרי 3 שעות ישבתי וראיתי טלוויזיה.
פתאום הסרט שראיתי נפסק בשביל שידור מיוחד.
"אנו קוטעים את השידורים הרגילים על מנת להביא לידיעתכם שלפני דקות אחדות אירעה תאונה" הקריין אמר.
'נו באמת' חשבתי.
"בתאונה מעורבים להקת הנוער ביג טיים ראש וזוג נערים. 3 נפגעו באופן בינוני וכל השאר באופן קל" הקריין המשיך להגיד וראיתי בתמונות מהתאונה מכונית שזיהיתי טוב.
טוב מדי.
המכונית של ג'ייק.
"הפצועים מפונים לבית החולים בלוס אנג'לס" הקריין אמר ומהר יצאתי מהבית בריצה לכיוון בית החולים.
נכנסתי לשם בדקיו כשהכניסו את אנה, ג'ייק ואחד מהלהקה פנימה.
הלכתי ליד המיטה של אנה וראיתי אותה פצועה ומדממת.
הדמעות הציפו את עייני.
"זאת אחותך?" אחת האחיות שאלה.
הנהנתי באישור.
"תחכי פה בצד ועוד מעט נבוא לשאול אותך הכל ונסביר לך מה קורה איתה בסדר?" היא אמרה והנהנתי שוב.
התיישבתי ועוד אחד מחברי הלהקה התיישב לידי.
הוא לא היה פצוע כמעט, רק כמה חתכים ביד, כנראה מהזכוכיות של החלונות.
"היי" הוא אמר.
"היי" אמרתי, כמעט בוכה.
"זאת אחותך?" הוא שאל.
"כן" אמרתי והדמעות איימו לצאת מעיניי.
"היא תהיה בסדר. ראיתי אנשים שפצועים גרוע יותר מזה יוצאים מזה בשלום" הוא אמר "דרך אגב, אני ג'יימס" הוא אמר.
"ג'סיקה" אמרתי "אבל אתה יכול לקרוא לי ג'ס"
"תקשיבי, אין לך טעם לבכות" הוא אמר כשהדמעות התחילו לזלוג מעיניי.
"אתה בטוח שהיא תהיה בסדר?" שאלתי.
"כן" הוא אמר, אבל למרות זאת הדמעות המשיכו לרדת בלי הפסקה.
אחרי שהאחות באה והסבירה לי מה קרה לה והייתי בטוחה שהכל יהיה בסדר בדיוק העבירו אותה לחדר אחר כי היו צריכים לעשות לה ניתוח כדי להוציא את השברים של הזכוכיות.
ראיתי את כל הדם והפצעים והתחלתי לבכות שוב.
ג'יימס הסתכל עלי וחיבק אותי, משום מה זה לא עזר. זה רק החמיר את המצב.
הוא סובב לי את הראש ונישק אותי.
"אני לא יכול לראות אותך בוכה" הוא אמר.
ניגבתי את הדמעות והוא משך אותי לנשיקה נוספת.
"אני אשמח להכיר אותך יותר מזה" הוא אמר.
"גם אני" אמרתי וחייכתי בפעם הראשונה מאז שהגעתי לכאן.
-אחרי שנה-
אז עברה שנה מאז שפגשתי את ג'יימס בבית החולים כשאנה עברה תאונה.
אנה פגשה את ג'יימס כמה פעמים והיא אף פעם לא אמרה לי את דעתה האמיתית עליו.
"ג'ס… תקשיבי, אני חושבת שאת לא צריכה להיות איתו" היא אמרה לי יום אחד.
"מה? למה?" שאלתי.
"לא יודעת… זה לא נראה לי טוב" היא אמרה "הוא בן 22 עוד מעט, את רק בת 18"
"מה אכפת לך? אני לא אמרתי שום דבר כשהיו לך חברים בני 20 לפני כמה שנים" אמרתי.
"אז מה?" היא אמרה "אני אחותך הגדולה גם אם היית אומרת לא הייתי מקשיבה לך"
"את גדולה ממני רק בשנה. אין לך שום סיבה להגיד לי מה לעשות ולהחליט עלי, את אחותי הגדולה אבל אני כבר בוגרת. אני יודעת לעשות החלטות נכונות" אמרתי.
"טוב. נראה. אבל כשתיכנסי ממנו להריון או משו כזה אל תבואי אלי בטענות אוקיי?" היא אמרה.
"אוקיי" אמרתי ויצאת מהבית.
ג'יימס חיכה לי בחוץ.
"מה קרה?" הוא שאל כשנכנסתי למכונית שלו.
"אחותי חושבת שאני לא צריכה להיות איתך" אמרתי.
"בגלל הגיל?" הוא שאל.
"כן" אמרתי.
הוא התחיל לנסוע ונראה שהוא חושב על משהו.
"הכל יסתדר בסוף" הוא אמר.
"אתה לא תיפרד ממני בגלל זה נכון?" שאלתי, לא יכולתי לחשוב על העובדה הזאת בכלל. אני אוהבת אותו יותר מדי. אני לא אהיה מסוגלת לחיות בלעדיו.
"ברור שלא" הוא אמר ועצר את המכונית "הגענו"
יצאתי וראיתי שדה ענק מלא בפרחים בצבעים אדום, ולבן, ואדום, וורוד, וסגול.
"ואו" אמרתי.
"אהבת?" הוא שאל וחייך.
"ברור" אמרתי.
הוא הושיט לי יד.
אחזתי בה והתחלנו ללכת.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי.
"את תראי" הוא אמר.
באמצע השדה היה עץ גדול, כשהגענו אליו ג'יימס נעצר.
"אני אוהב אותך" הוא לחש והתקרב אלי.
"גם אני" אמרתי ונצמדתי אליו לנשיקה.
אחרי כמה דקות הוא הלך למכונית להביא משהו.
פתאום מישהו בא ותפס אותי מאחורה.
הסתובבתי וראיתי מישהו עם כיסוי על הפנים.
"ג'יימס!" צרחתי.
הוא ראה את זה והתחיל לרוץ.
בינתיים זה שתפס אותי הרים אותי ולקח אותי לאנשהו.
"ג'יימס!" המשכתי לצרוח וראיתי אותו רץ הכי מהר שהוא יכול.
פתאום מי שלקח אותי שלף סכין.
התחלתי לנסות להשתחרר והסיכן שלו פצעה אותי בזרוע.
הוא המשיך ללכת עוד קצת וכשג'יימס היה ממש קרוב הוא עזב אותי וברח.
נפלתי על האדמה מדממת.
ג'יימס הגיע וניסה לעצור את הדם עם הידיים.
כשהוא ראה שזה לא עובד הוא הוריג את החולצה וקשר לי אותה ליד כדי שתספוג את כל הדם.
"את בסדר" הוא אמר.
דמעות התחילו לרדת לי.
"את בסדר" הוא אמר "הכל יהיה בסדר" הוא הרים אותי והלך מהר לכיוון המכונית.
הוא הכניס אותי למושב הנוסע מאחורה, נכנס למושב הנהג ונסע לבית החולים.
בבית החולים תפרו לי את הפצע ושיחררו אותי אחרי כמה שעות.
"הכל בסדר" ג'יימס המשיך להגיד לי, גם אחרי שהשתחררתי.
"אני יודעת" אמרתי לו וליטפתי לו את הלחי בעדינות.
הוא החזיק את היד שלי.
"ג'יימס, אני אוהבת אותך" אמרתי.
"גם אני אוהב אותך… אבל…" הוא התחיל להגיד.
"זה בגלל מה שאמרתי לך מקודם נכון? שלאנה לא טוב עם זה שאנחנו ביחד?" התחלתי להגיד.
"לא! זה בכלל לא זה!" הוא אמר.
"אז מה זה?" שאלתי.
"אני לא יודע… אני חושב שמשהו קרה, אני לא יודע מה" הוא אמר.
"ג'יימס, הכל יהיה בסדר" אמרתי.
-אחרי חודש-
"ג'ס! בואי רגע" אנה קראה לי מהחדר שלה.
"מה קרה?" שאלתי.
"הכל בסדר? איתך ועם ג'יימס?" היא שאלה.
"ממתי לך אכפת?" שאלתי.
"מאז שהוא החזיר לי אותך פצועה" היא אמרה.
"את יודעת שזה לא היה באשמתו" אמרתי.
"טוב, בסדר, אני חושבת שהוא מחכה לך למטה" היא אמרה
יצאתי החוצה וראיתי אותו עומד בחוץ נשען על הקיר.
"שלום לך" אמרתי.
"שלום לך" הוא אמר ונישק אותי בעדינות "איך היד?" הוא שאל.
"יותר טוב" אמרתי, אחרי שהורידו לו את התפרים נשארה רק צלקת קטנה לאורך פנים הזרוע שלי, "לפחות זה כבר לא כואב" אמרתי.
"אני צריך להגיד לך משהו" הוא אמר.
"מה זה?" שאלתי.
"לא פה." הוא אמר.
הלכנו לבית שלו ונכנסנו פנימה.
"תקשיבי…" הוא התחיל להגיד.
"מה?" שאלתי חסרת סבלנות.
"אממ… זה דיי קשה לי להגיד את זה… אבל… אני לא רוצה אותך בתור חברה שלי יותר" הוא אמר בסוף.
"מ-מ-מה?" שאלתי, לא מאמינה.
"כן…" הוא אמר "אני חושב שאת לא טובה בתור חברה שלי יותר"
"זה בגלל מה שאנה אמרה נכון?" שאלתי.
"לא! זה בגלל שאת לא מתאימה לי בתור חברה שלי!" הוא אמר.
"אז אם אני לא מתאימה לך יותר אני אלך" אמרתי.
באתי לצאת מדלת הבית שלו כשהוא תפס אותי ביד.
"מה?" שאלתי עצבנית.
"רק עוד דבר אחד" הוא אמר.
"מה? עוד משהו מגעיל כזה שאתה תגיד לי כדי לגרום לי להרגיש גרוע יותר? לא תודה." אמרתי וניסיתי להשתחרר.
"לא! תקשיבי לי!" הוא אמר.
הסתובבתי אליו וראיתי שהוא על הרצפה, כורע ברך.
"ג'סיקה, תתחתני איתי?" הוא שאל.
כל הכעס הפך לשמחה ואושר.
דמעות התחילו לרדת והוא בקושי יכל לשמוע את התשובה שלי "כן" לחשתי.