השתקפות

אני מאזינה לשיר עצוב על אהבה נכזבת. אי אפשר לומר שהוא עצוב לחלוטין כי אחרי הכול זה עניין סובייקטיבי. אבל אני כן יכולה לומר שהוא לחלוטין עצוב בשבילי, כי דמעות נקוות על סף עפעפיי וזולגות לי על הלחיים בשבילים שקופים שנסללים תוך כדי שהדמעות עוברות בהם.
זה כבר עניין שלי.
השיר נגמר.
אני שמה אותו שוב.
אבל הפעם לא בוכה.
אהבה נכזבת.
האהבה הנכזבת שלי היא האהבה שלי אליי, ואני שוברת לעצמי את הלב, לפני שמישהו אחר ישבור אותו במקומי.
ולמרות הכול, אני אוהבת את עצמי. אבל זאת לא אני, זאת אני.
אפס חשבתי שאני אוהבת אותי, כמו שאני אוהבת אותי.
אני כן אוהבת אותי, אהובה, אבל לפעמים… זה פשוט לא עובד.
את משקרת, זה לא פשוט לא עובד, אלא זה לא עובד. שום דבר פה לא כל כך פשוט, הכול כל כך מופשט.
ואהבה זה עניין סובייקטיבי אחרי הכול, כמו יופי, כמו עצב, כמו המוות הבלתי נראה שלי מבפנים. למזלי, הוא בלתי נראה. כי אני כל כך שקופה, ואם הוא לא היה בלתי נראה היו רואים רק מוות. כך, לא רואים כלום, רואים רק דרכי, השקופה, ודרך שאר הבלתי נראה.
אני יותר שקופה מהדמעות שלי.