השמש סינוורה אותי
השמש סינוורה אותי, ישר לתוך העיניים. כיווצתי את הפנים ועשיתי את הפרצוף המוזר הזה. הוא הסתכל עליי וצחק. ניסיתי לצאת מהסיטואציה באלגנטיות. אולי זה דווקא יצא לי חינני?
שמתי לב כמה אני מודעת לאיך אני נראית כשהוא עומד לידי. בכלל. כמה אני מודעת. כל תנועה שלי, כל תנועה שלו. הטון שלו, הקול שנשבר לו בסוף המשפט, איך שהוא לא שקט, תמיד משחק עם משהו ביד, תמיד מתופף בחוסר מנוחה על ההגה.
המחשבות שאולי הוא חושב עליי, או אולי על דברים אחרים לגמרי.
תמיד כשאני איתו המחשבות שלי רועשות יותר.
הן נכנסות ויוצאות ולא מניחות. השאלות באות והולכות. הכל נהיה מורכב ובהיר בו זמנית. שלם וחסר. כלום לא באמת ברור.
את החוקים של המשחק הזה אני עדיין לומדת. לבד, תוך כדי תנועה. משחק קשה… אני לא פוחדת. אני נהנית מאיך שהגוף שלי מגיב. מהחדות. מהחיות. וגם מהכאב.
בדרך כלל זה לא כזה כואב. אבל לפעמים, פתאום, בלי הסבר הגיוני, יש איזה כאב חד כזה בבטן. משהו שמכה ומציק ולפעמים מרגיש מסוכן. את בטוחה שהכל בסדר? בטח. כן. ברור. הכל רגיל. הכל מעולה. אף פעם לא פגשתי מישהו שכל-כך טוב בלהתנהג רגיל. כשלא הכל רגיל. אז אני ממשיכה. הרי מה זה כבר משנה? מה כבר יכול לקרות?
המחשבות נקטעו עם הקול שלו, עם הצחוק המתגלגל. הוא מספר סיפור וממלמל, אני בוהה בו, מנסה לתפוס את העיניים דרך משקפי השמש. הוא נוגע לי ביד, כאילו בטעות. לרגע נבהל. רגע אחרי הוא תופס אומץ ומניח לי יד על הרגל. אני בוהה באצבעות שלו, אכולות בקצה. הוא בוחן כל תנועה שלי. הוא מצחיק ומגושם. ועם הכובע הזה, הוא נראה כמו אבא בטיול שנתי. אז אני צוחקת. מה מצחיק?
מה מצחיק… אתה.
ואני מתאפקת. מתאפקת לא להגיד לו כל-כך הרבה דברים. למה זה כזה קשה?
אז אני ממשיכה.
"נו תגידי…". ומה הוא רוצה שאני אגיד?
הרי אין לזה טעם. אבל אין מזה מפלט. שנינו יודעים מה אנחנו חושבים עכשיו. מה שאסור, מה שאי אפשר. מה שנעים ולא מותר. מה שהופך ושורף את הגוף שלי אם אני בטעות חושבת על זה רגע אחד יותר מדי. אני ישר יודעת מתי הוא חושב עליי ככה. אני לא שוכחת שום דבר ממה שהיה. כאילו הגוף שלי רשם כל תנועה, מילה או מבט. אני מזהה בדיוק. הוא לא טוב בלהסתיר את זה.
.
ואני שוב נזכרת בפעם ההיא שלא הצלחנו להחזיק. זה היה בלתי נמנע. זה כבר היה סוף הערב, יום ארוך מדי. האלכוהול טשטש אותי, הרכב היה קטן ואנחנו היינו גדולים בתוכו. והרגשתי כמה אנחנו קרובים. ולא הצלחתי לנשום. וזה היה כל-כך נעים. והיד שלו טיפסה עליי בשתיקה. ואני ידעתי כמה הוא רוצה ועוד יותר ידעתי כמה אני רוצה.
וגם סוף הערב הזה היה בלתי נמנע.
בילינו יותר מדי זמן ביחד. יותר ממה שאנחנו מסוגלים. מה חשבתי שיקרה. כל-כך נעים ונכון, והמשפט שהוא אמר לי תוך כדי מהדהד בתוכי: "אני חושב עלייך כל הזמן".
5 דקות אחרי ישבתי על הרצפה של הגג בבית, לבד, עירומה, הדלקתי סיגריה. הרגשתי בחילה נוראית, ובעיקר, הרגשתי אותו. חשבתי על איך הוא נכנס איתה למיטה ועל אם הוא מצליח להירדם. והמחשבות רעות. והקארמה רעה. וראש בריא ומיטה חולה ושלל קלישאות שאני שונאת לשמוע. הכל צבוע, מתייפייף.
אל תעשי מזה סיפור, הראש אומר… אבל הגוף כהרגלו, עושה מה שהוא רוצה. והבטן מתהפכת ואת התחושה הזאת אי אפשר לנקות גם לא במקלחת ארוכה ארוכה. אז נרדמתי.
ואחר כך שתקנו. ואז דיברנו. ואז ידענו. ידענו שכבר לא נסתכל אחד על השניה כמו פעם. כמו לפני הטיול הזה. אנחנו יכולים להגיד שכך יהיה. אנחנו לא מאמינים לזה. לא נחזור להיות חברים. לא נחזור להיות קולגות. אנחנו יודעים יותר מדי. עמוק מדי. קרוב מדי.
וזה חוזר אליי מפעם לפעם. כמה הייתי רוצה לחזור רק ללילה אחד משם. יקום מקביל, חסר זמן ומקום, שבו היינו מה שרצינו להיות. והדברים פשוטים. וחיים כל-כך. ומותר לנגוע. ומותר לאהוב… ואין אתמול או מחר. כל מה שיש זה עכשיו וזה כאן, וזה כל העולם. וכל מילה שדיברנו, הגוף דיבר. ולמדנו, וגילינו את כל הסודות.
ואני? חופשייה מכל הדאגות שלי, מכל השקרים והאשמה.
ודווקא שם, אני יכולה לראות את ההשתקפות האמיתית שלי
כשאני מסתכלת לו ולעצמי בעיניים.
והוא מחזיר את היד להגה, ומיישר את המבט קדימה. ואנחנו יודעים. שגם אם נמעד, וגם אם ניפול, וגם אם נבחר לעשות את הדבר הלא נכון. זה לא יחזור להיות היקום הזה שהמצאנו לעצמנו במקום הרחוק והיפיפה ההוא. ואנחנו יודעים.
ונשארו לנו רק הזכרונות. והשתיקה הזאת באוטו, החום של היד שלו עדיין על הירך. השקט. המבט הכחול והעמוק ישירות לתוך העיניים, עם החיוך הזה. עם המחשבה שאני יודעת בדיוק מה היא, והיא נכנסת לתוך הגוף ומתפשטת לכל מקום. וזה נעים, וזה צובט. ובינתיים…
זה לא יחזור להיות
אבל גם לא הולך לשום מקום.
אז אני ממשיכה.
תגובות (0)