הרמזור

אני מסתכלת עליו. על מבטו המרוכז.
על הקמטים במצחו. על עיניו המצומצמות שמרוכזות אך ורק על הכביש.
ואני פשוט מוקסמת. הוא מלמל לעצמו מילים משיר שנתקע לו בראש. אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו מבלי לחייך. איך שהוא מתעצבן שעוקפים אותו. או שנוסעים לאט..כל הדברים הקטנים האלו שגורמים לי לגחך.
"אנחנו נספיק?" הוא מחייך אליי והעמדתי פנים שהייתי מרוכזת בנסיעה או בשיר שהתנגן ברקע. רק שלא יחשוב שאני צופה בו.
"ברור שנספיק" הרמזור היה ירוק, היינו במרחק של שני רחובות. תמיד אהבתי את המשחק הקטן הזה שלנו. כי בכל מקרה, גם אם נספיק וגם אם לא זה התירוץ שלי להביא לו נשיקה.
גם אם הנשיקה עקומה או מוזרה פשוט הייתי חייבת להביא לו נשיקה.
והספקנו. החיים שלנו יהיו מלאים ברמזורים. אדומים וירוקים אבל לא משנה מה הצבע, לא משנה אם הגענו בזמן או לא. דבר אחד אני יודעת. וזה שמחכה לי נשיקה ממנו.