הרומן שלי עם ססקיה

הסתכלתי עלייך כמו שמסתכלים על יצירת אומנות .
את היית אישה אמיתית , כבר מהרגע הראשון שנפגשנו , אז במוזיאון תל אביב .
את עמדת מול יצירה של רמברנט , "דיוקן עצמי עם ססקיה" שמתארת את האושר והשובע שהוא חש בנישואין.
אבל את עמדת שם והסתכלת עליה במבט רציני , בלי החדווה שכל אדם חש כשהוא מביט בה .
בגווך היפה והזקוף ועמידתך המרשימה עוררת שדה מגנטי סביבך גם בלי להתאמץ .
כאילו את חלק מהיצירות המופלאות והנדירות ביניהן שכנת .
שיערך השחור הארוך והמתולתל שכב על גבך בשפעת בוהקת .
ידייך היו מורמות מעט, נוגעות בסנטרך כאילו לא החלטת עדיין מה את חושבת .
המבט הארוך שתלית אז באותה תמונה הוא שגרם לי לתלות את מבטי בך מלכתחילה .
אזרתי אומץ וניגשתי אלייך , מחפש מילים נכונות לומר .
״היצירה הזו מסמלת אהבה ואושר.״ אמרת לי כאילו הרגשת בנוכחותי בגבך ,ואני עניתי בלי היסוס -״נכון.״
״חשבת פעם על מה הרגישה ססקיה?״ שאלת אותי פתאום .
עיני נפערו מעט ועל פי צץ צל של חיוך .
״היא נראית כגבירה אדנותית למדי שנהנית מתענוגות החיים.״ מלמלתי .
צחקת צחוק חריף וזעיר ,״לי היא רק נראית פסיבית . כמו בובה אומללה שהושלכה לשם לשבת על ברכיו של גבר שחש מאושר איתה מפאת עושרה . היא חסרת הבעה כאילו היא אדישה לנעשה סביבה ואולי בעצם זה הסממן הבולט ביותר של אנוכיותו , כי את עצמו הוא תיאר כה מאושר.״ מצמצתי בעיניי . אף פעם לא חשבתי שאדם יכול להביט באושרו של אחר ולקרוא בו את הפגמים , גם את העדינים ביותר .
יש משפט שאומר שאת מה שרואים משם לא רואים מכאן , ואת חדרת דרכו במבטך הנוקב והמסתורי . כאילו יש לך עין פנימית וחדשה על העולם .
בלי אזהרה מוקדמת הסתובבת אלי ושמלתך הכהה הסתחררה סביבך .
הדבר הראשון שראיתי היה שעינייך עיני שקד ירוקות שנוקבות במבטן החכם .
מבטך היה כל-יודע , אפילו אם היית נוצרת את סודות היקום כולו לא ניתן היה לקרוא אותם . היית חידה מסתורית שלא הצלחתי לפתור .
חייכת אליי אז חיוך קטן וכובש כמו חיוכה של המונה ליזה שלא ברור היה אם הוא מביע שמחה או אדישות .

—————————————————————————————————–

התמכרתי אלייך כמו שמתמכרים ליין טוב, ברכות , בסחרור חושים , בלי מעצורים .
את היית עולם שלם שיכולתי לגלות , ארץ רחבת ידיים ופורייה , שבתוכה שלט היופי .
הראית לי עולם שלא הכרתי לפני שפגשתי אותך , עולם אקזוטי מלא בפרשנויות ואמרות עתיקות. לימדת אותי לקרוא לתוך אנשים, להסתכל .
אבל אף פעם לא לימדת אותי איך לקרוא אותך , עלייך הרשית לי רק להסתכל .
אף פעם לא נראית פשוטה , תמיד נראית כמו יצירת אומנות .
ואומנות לא אמורה להיות פשוטה – היא אמורה לגרום לך להרגיש משהו.