הפתעה!

פעם הסתכלתי לך בעיינים, אותה אמרת לי כן, אבל משהו במבט שלך היה אפל, לא נכון.קר, עמום. לא רגיל.
"הכול בסדר?" שאלתי סדאגה, זה לא היית אתה כשאמרת כן זה היה כול אחר. קר, נוטף רעל וקרח. "הא?" הוא שאל, מעיף מבט אל מאחורי גבי, כאילו אני שקופה, לא קיימת, כאילו המילים שהחלפנו כרגע היו סתם עוד משב רוח, עוד עלה נידף.
"לא… לא משנה" מלמלתי. יהסטתי את מבטי. יודעת שמה שהוא אמר היה דיוק, לא הוא. ידעתי בוודאות שמה שהוא אמר לא נכון. שכול עוד פתוח. ידעתי שהכול זה שקר. אבל לא רציתי להקדים את המאוחר. ידעתי שמשהו אצלו כבר לא בסדר. לא רציתי שהוא יחשוד שאני יודעת מה הוא חושב, זומם. לא. רציתי להיות תמימה, אבל לפחות להיום אם כרית המקום שבו הוא יכה. הייתי מוכנה להכול.
"אה..תקשיבי.." הוא מלמל, מגרד מאחורי אוזנו בתנועה הזו של המבוכה, המפלים הקצרים של שיערו הבלונדיני היפנטו אותי, ברקים אחדים זהרו בשיערו, ויכולתי להרגיש בגש ובסערה שבמוחו.
"לא, זה בסדר.. אני יכולה ללכת" מלמלתי וצעדתי צעד אחורה. הרגשתי דמעה קרה יורדת במורד הלחי הנקייה מרבב גם ככה, נקייה מנשיקות, מחיבה.
"אה…" הוא גמגם. הוא היה מובך, הוא רק העביר את ידו על עייני, כאילו מעביר את הדמעות אליו.
"אני מצטער… אולי את לא תאהבי את זה.." הוא חייך חיוך עצוב. הכעס גאה בי, "אולי די כבר!" חשבתי לעצמי "אולי חלאס! אולי תגיד וזהו!" רציתי לרצוח.
"אולי תגיד שאנחנו צריכים להיפרד ותלך למקום אחר אם מישהי אחרת!" צעקתי עליו, דמעות של כעס נופלות אחת אחרי השנייה על הרצפה מלאת עלי השלכת. הסתכלתי לו בעיינים בכעס.
"אה…"
"תגיד כברQ!!!" צרחתי. "נו! יאללה!" הסתכלתי למעלה, דרך עליי השלכת של העץ הענק, הזוהר באורות אדומים חומים צהובים וצהובים.
"נו…"
"תגיד וזהו!"
"האם תנשאי לי?"
"אתה לא יכול ככה! אה.. רגע מה?" הסתכלת עליו במבט פסיכי. "מה אמרת כרגע?"
הוא חייך וכרע על ברכיו.
"לא, אתה לא עושה לי את זה, יא משוגע!" נפלתי עליו בחיבוק, דמעות השמחה והאהבה נוטפות בברכה על שיערו.
"נו, א כן או לא?" הוא שאל אותי.
"יא מטומטם!? מה נראה לך?!" אחזתי באוזני, עמדתי על קצות אצבעותי, וקירבתי את ראשי אל שלו. הרגשתי את נשימותיו. את דפיקות ליבו. ידו חיטטה בכיס הג'נס שלו.
"כן, יא…" לחשתי. התקרבתי יותר, ושפתינו נגעו אחת בשניה.
הפעם הבאה שהתנשקנו הייתה בחתונה.