הפנקייקים של עדי

המחשבות של עדי לא נתנו לה לנוח, הם היתלו בה כל אותו יום חמישי, זה היה כבר צהריים שהיא התעייפה והכינה לה עוד שחור שיעיר אותה מהתרדמת שהיא דווקא רצתה להיכנס אליה. במשרד בה היא עובדת אין זמן למחשבות טורדניות שמפריעות לתפקוד היעיל שנדרש שם, המיונים לשם לקחו לה חודשיים והיא צריכה להוכיח את עצמה וזה שהיא הכי יפה וצעירה במשרד לא ממש נותן לה תירוץ לזרוק.
המחשבות על איתי האקס חזקות ממנה ולא מניחות לה. כבר תקופה שהיא מרגישה כלואה בהן או בו והיא לא מצליחה לקבוע דייטים חדשים. כל אלו שיבשו לה את המצב רוח וכבר נמאס לה מכל האנדרלמוסיה בראש, היא מתה לכבות את המחשבות שלה קצת או אולי להנמיך את העוצמות כדי שיהיה מקום לעוד דברים שם.
את איתי היא הכירה בחתונה של הבוס שלה, ולא הלבוש היפה שלו היה מה שקנה אותה, אלא החיוך שלו היה זה שטלטל אותה. בכלל היה לה חולשה לחיוכים במיוחד לכאלה עם כיווצים ליד העיניים מה שהפך אותו לשרמנטי בעיניה. עם הקסם הזה שלו הוא התחיל איתה ברחבה, היא התלהבה ממנו ומהחיבור המהיר שהיה שם ומאותו רגע הקשר רק עף קדימה. שנה וחצי הם החזיקו יחד, זה הקשר הכי ארוך שהיה לה בחיים והאהבה הכי הגדולה. קודם כל כי הוא אדם עם לב זהב אבל גם כי הוא בחור רומנטיקן שיודע לפנק, כל בוקר פנוי שלהם הוא היה מכין לה פנקייקים חמים ומנחמים שמילאו את כל הבית ריח, היא הייתה מוסיפה דבש והוא מייפל. וכך יצא שהיא, הוא והפנקייקים גרו יחד במשך חצי שנה עד לאותו יום סגרירי בו אמר לה שהוא כבר לא אוהב אותה יותר הוא עזב את הדירה בה גרו יחד והיא נשארה לבדה. מאותו הרגע היא והלב שלה הולכים חצויים יד ביד ומנסים להשלים אחד את השני.
אמנם עדי אוהבת את עצמה, שלא לומר קצת נרקסיסטית, אבל היא לא רגילה להרגיש דחויה, היא תמיד הייתה זאת שחתכה מגברים ופעם ראשונה שהתהפכו היוצרות, השבר הנרקסיסטי הזה שנוצר אצלה הרס אותה מבפנים ומבחוץ. מבפנים כי הלב נשבר ומבחוץ כי זה כבר תקופה שהחשבונות רק מצטברים ומזה חודש שהחדרים שלה בלב ובדירה מבולגנים ועל הכורסא בחדרה מונחת ערימת בגדים מצטברת שמסרבת לחזור לארון.
היא שמה לב שסופש בפתח והתרגשה מהמחשבה שאולי היא תוכל לתת למחשבות ולאיתי דרור. היא הבטיחה לעצמה שהערב היא יוצאת לאיזה ג'ין עם החברות ולא משנה כמה איתי האקס יפריע לה בראש, הג'ין והמוזיקה ירגיעו אותה. וכך היה, בקבוצת ואטספ שלהן "חמישי שמח" היא כתבה שהיא חייבת קצת אלכוהול בשביל הנשמה, טענה שם שזה משכך כאבים לכאבי גדילה שהיא חווה עכשיו. היא חשבה על זה שבאיזה שהוא מקום היא מרגישה קצת עגונה ואיזה חרא זה שאי אפשר לקחת את הקונפליקטים והמחשבות למדרגות הרבנות ולהתגרש ושדי חאלס שישחררו אותה כבר, שיצאו מהראש שלה, הם ואיתי.
עוד לפני שראתה וי כחול בואטספ נועה ונופר עפו על הרעיון של לצאת הערב, בעיקר כי אין להן כבר כוח לעדי והחפירות שלה על איתי והן יעשו הכל כדי שהוא יצא לה מהראש.
עדי תקתקה את העבודה והספיקה לצאת בזמן כדי לדפוק איזה שנצ לפני לילה ארוך. שעה וחצי היא ישנה ועוד שעה התארגנה. נופר ונועה כבר צפרו לה מתחת לבית, 20 דקות הן חיכו לה שם, אבל לקח לה רבע שעה רק למצוא את השמלה שלה בין כל הערמת בגדים שם שנוצרה לה על הכורסה. הם קבעו לצאת לאיזה מסיבה רועשת בעיר שקטה. לפני המסיבה הם עצרו קצת להתדלק כדי להתחיל להזרים את האלכוהול לגוף. הרימו כמה לחיים לחיי היציאה מעבדות של עדי.
עדי הייתה מלאה בעצמה, זורחת, קורנת ונשבעה שהיום היא משתחררת מהמחשבות. למועדון הם נכנסו אחרי חצות, הם חיכו בתור 10 דקות יותר מידי, עדי שכבר לא יכלה להמתין לרקוד בנתיים בהתה בבחור מקדימה ושוב זה קרה, המחשבות על איתי עלו והחיוך וההתלהבות שלה בין רגע הפכו למועקה בלב. עד שהם נכנסו פנימה היא נזכרה באיזה קלישאה ששמעה מדודה שלה שניסתה לנחם, "אל תבכי כי זה נגמר, חייכי כי זה קרה" ובעוד איזה קלישאה זולה ודומה שלא באמת נותנת מקום לכאב להתפרק.
שבע פעמים היא רקדה ברחבה, שמונה פעמים הרימה שוטים באוויר ותשע פעמים שהוציאה מרלברו אדום מהתיק ושאפה להנאתה. היא לא הבינה מה הולך איתה, כבר כמה שנים שהיא לא הרשתה לעצמה ככה להשתחרר ולפרוק, אבל המטען שהיא צברה בתקופה האחרונה לא אפשר לה אחרת. הבחור שהיא שמה עליו עין כבר בתור למועדון ניגש אליה, לחש לה איזה משהו באוזן שהיא לא באמת שמעה אבל היא מבינה לחישות גם בלי לשמוע אותם באמת. הוא הזמין אותה לאיזה דרינק, והיא הבינה שזה בכלל היה החיוך שלו שהמיס אותה וצעק מתוכו דברים נעימים. כבר תקופה שלא חייכו אליה ככה, החיוך הזה נתן לה להרגיש רצויה ואחרי השבר עם איתי כבר תקופה שלא הרגישה ככה. הם התחילו לרקוד יחד ולקרוע את הרחבה. זה היה כבר 2 וחצי בלילה שנופר ונועה רצו ללכת ובדקו שעדי תסתדר עם מונית חזרה הביתה לבד. היא כל כך נהנתה והזמן עבר לה מהר, הבחור שם עליה את ידיו והם התחילו קצת לרקוד טנגו כמו בקצב של המחשבות שלה. היא נזכרה באיזה משפט מספר שקראה שאמר ש"בכל פרידה יש מטעם המיתה ובכל פגישה מחודשת יש מטעמה של תחיית המתים" ובאותו רגע היא הרגישה בתחיית המתים. מזה ארבעה חודשים שלא הצליחה לתת למישהו אחר להיכנס למרחב האישי שלה אבל מה שהיא לא הצליחה לעשות קצת אלכוהול הצליח. הבחור אותו פגשה כלל לא ידע את המתרחש בליבה של עדי והוא פשוט נהנה מהרגע. הוא הרגיש בנוח ונישק אותה על הלחי ומשם העניינים זרמו קצת יותר.
זה היה עשר וחצי בבוקר כשעדי התעוררה ומצאה עצמה בחדר של הבחור. היא ידעה היכן היא והעלתה חיוך על פניה. מרוב התרגשות היא לא ישנה כל הלילה, היא כל כך שמחה שזהו, איתי מחוץ לראש שלה. למרות שהיא לא אוהבת בדרך כלל מפגשים חד פעמיים, הפעם היא הרשתה לעצמה לזרום עם הסיטואציה. הבחור נכנס לחדר ואמר לה שהכין לה קפה ופנקייקים. עדי הייתה בעננים, היא לא דמיינה שככה הלילה שלה יראה, חברות, אלכוהול ותחיית המתים שנתנה ללב שלה אור ותקווה. ועכשיו עוד פנקייקים חמים ומנחמים, לא היה מאושרת ממנה. תוך כדי שהיא צועדת אחריי הבחור למטבח היא הצטערה שלא הקשיבה לאימה כשאמרה לה שיש הרבה דגים בים, שהיא עוד תשכח מאיתי ושלא תתרגש מהפרידה. הריח שהגיע מהמטבח קטע לה לרגע את חוט החשיבה, אבל מיד היא חזרה אליו ואל תחושות השחרור הגדולות. הבחור אמר לה ששותף שלו גם נמצא פה, עוד לא הספיקה להגיב והוא כבר הכיר לה אותו, תכירי זה איתי, השותף שלי, בואי קחי הוא הכין פה פנקייקים מעולים.